אני הצלמת. אל תקשיבו לי.

בשתיים לפנות בוקר אני מעלה תמונה לאינסטגרם ובשמונה בבוקר אני מוחקת אותה. בין לבין היא מקבלת 12 לייקים, שזה נתון די מדהים, בסך הכל.

אני מעלה אותה כי אני אוהבת את מה שמדוקיין בה: זוג נשים, אחת נושקת על לחיה של האחרת. המנשקת, צנומה וזוויתית, שיערה קצר, פרוע ואדמוני, גבותיה מצויירות. המנושקת, היא בעצם כולה לחיים, שיער אסוף בהידוק מרושל, מחייכת. שתיהן חסרות גיל, שתיהן בעיניים עצומות, שתיהן לגמרי לגמרי בתוך הרגע הזה, הוא נראה לגמרי לגמרי קיים.

אני מסירה את התמונה הזו בגלל חוסר הנוחות שהיא גורמת לי. המנשקת היא אמנדה פאלמר והמנושקת היא אני. אני כולי לחיים. לפני או אחרי הרגע הזה מישהי קוראת באנגלית: "איזו תמונה חמודה!" ובאיווחה חדה הקסם המשונה הזה מופר. מהתמסרות למגע בין שתי זרות אינטימיות הפכנו לדוגמניות של חיבוק אינטימי בין שתי מכרות. אני זוכרת שהיא עיצבנה אותי, ההיא, הקריאה הזו, המציאות, לא אמנדה פאלמר.

אמנדה פאלמר היא מזן נדיר של אמנים מתאבדים (אני חושבת על: על איגי פופ והנרי רולינס. ומרינה אברמוביץ). לא (רק) במובן הגופני אלא גם בהתאבדות המנטלית. אצל אמנדה פאלמר כל פעולה מול קהל היא סוג של זינוק דיאבולי, אינטנסיבי, בין אם מדובר בקאוצ'סרפינג, קראודסרפינג או קראוד סורסינג, היא תמיד נופלת אל תוך ידיים זרות, מתפללת כמעט (אולי) שגם הפעם הידיים הזרות הללו לא יכזיבו. עד לרגע ההוא, עם החיבוק, הספיקה אמנדה פאלמר להופיע ברחבי תל אביב שלושה ימים ברצף. כל הופעה במשך כמה שעות טובות. הרגע ההוא, עם החיבוק, התרחש אחרי ההופעה השלישית, שהייתה האינטימית, מול קהל של חמישים מעריצים אדוקים, ואני.

לא שאינני מחבבת את אמנדה פאלמר, אלא שכל עובדת נוכחותי באירוע הביתי ההוא התממשה לגמרי במקרה: הברזה של הרגע האחרון קידמה אותי לצלמת הרשמית של האירוע. בסוף ההופעה הזו הוחלט (מראש) שכל מי שחפץ בכך יוכל להצטלם עם אמנדה פאלמר. חשתי בתשישותה. קטונתי אמנם מלנסות להתיימר ולנסח את תחושותיה: ייתכן שחשתי את תשישותה רק כשלוחה מוארכת של תשישותי שלי, אבל אמנדה פאלמר בדיוק סיימה משמרת, במפעל, של חיבוקים, שבו עברו תחת ידיה כחמישים אינדיבידואלים, ואת כולם היא חיבקה, ובכולם היא הביטה באינטנסיביות. ולכולם היא נתנה חוויה של חיבור אותנטי, לא ציני, לגמרי לא ציני. אין כאן אבל.

אבל. באותו הזמן היינו שתינו הפרולטריות, הידיים העובדות ואני מרגישה את העבודה שלה ברמה הכי פיזית, כמו שאני מרגישה את מפרק כף ידי הימנית, דואב ממצלמות כבדות מדי, תוהה האם כל חיבוק כזה, כל השרת מבט למצלמה, תוהה איזה מן מחיר הוא גובה ממנה, אם בכלל. כמה ממנה מתקלף ונלקח אל הנצח המצולם? עוד קליק ועוד קליק ועוד אדם ועוד אדם. כי מסירות והתמסרות הן לא במקרה גם הסרה.

ובסוף, מישהי שואלת אם אני רוצה להצטלם איתה גם, אני שצילמתי חמש שעות ברצף, עם מיכשור שלא לגמרי הכרתי, וסוללות שלא עמדו בקצב, וכרטיס זיכרון קטן מדי, ומצלמה שסירבה פאקינג לצלם כמו שצריך בחדר פאקינג מואר(!), אני עם הפאניקה שמא הרגעים החשובים הללו בחייהם של חמישים מעריצים אדוקים אינם מתועדים כהלכה, שכל הפרוייקט האדיר הזה יעלם לנצח כי אני, הצלמת של הרגע האחרון אני בכלל לא צלמת. כי הצלמת של הרגע האחרון הגיעה ליום חמישי ההוא אחרי שבוע שבו עבדתי ולמדתי ברצף, ללא שינה, מנסה לספק את כולם, להספיק את הכל. ואני, הצלמת של הרגע האחרון שעקבה אחרי אמנדה פאלמר לאורך שדרות רוטשילד, שעמדה על הרגליים שלוש שעות ברצף בבארבי, שדמעה בקאבר להללויה מכל הסיבות הלא נכונות, אני עכשיו צוללת אל תוך החיבוק הזה כחיה פצועה, מודעת לחלוטין שמצלמים אותי בכל רגע, מודעת, כי בכל זאת אני צילמתי עד לפני כמה שניות, מודעת, ותוך כדי צלילה שוכחת לגמרי שאני מתועדת. ולשבריר שניה אנחנו גוף מול גוף, בעיניים עצומות אנחנו לגמרי לגמרי שם.

ואז, קליק.

ובראשי אני צווחת: תשכחו ממני! אני הצלמת שלא ידעה שהיא צלמת ואני אומרת לכם שכל הרעיון הזה של צילום תיעודי הוא שקר. תחוו את הרגע הזה כגופים, אתם לא תשכחו את האירוע הזה, אני יודעת כי הייתי פה איתכם, אתם לא צריכים את התמונות הללו, הן דימויי כזב. האמת היחידה היא הצריבה הזו בזכרון שלכם אליה תחזרו מדי פעם, והזיכרון הזה לעולם לא יתואר באותו האופן פעמיים, והוא יתעוות בהתאם לנסיבות ולפיכך רק ילך וישתפר מפעם לפעם, באחריות. ורגע, רגע, תקשיבו שניה, ברצינות עכשיו, עיזבו הכל, אתם לא נראים משהו בצילומים האלה. לפעמים בדיוק עצמתם עיניים, תפסתי זווית לא מחמיאה ואני מתנצלת, היה לכם חצ'קון. אבל המוח מתוחכם יותר מפוטושופ, הוא מסיר חצ'קונים, פוקח עיניים ומשיל קילוגרמים. יש כחמש מאות תמונות כאן, אלפים של פיקסלים מיותרים, באמת. אין לכם מה לעשות איתם.

אבל אני יודעת שאמנדה פאלמר וחמישים המתגודדים כאן מסרבים לקבל את הדין הזה. ואני יודעת שאפילו אני. כי אני שמתחזקת חשבון אינסטגרם פעיל (וגם פליקר), אני, שמעלה בשתיים לפנות בוקר צילום יפה ואפילו מתייגת את אמנדה פאלמר ומסירה אותו שש שעות מאוחר יותר בשל תחושת הקבס שהוא מעלה בי, זו אני שכותבת עליו פוסט שלם בבלוג שלי. בפאקינג בלוג שלי. על מי אני עובדת? אני קיימת הרבה יותר בוירטואליה מאשר במציאות.

אני. הצלמת. תקשיבו לי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

באופן ראוי למדי אין בפוסט הזה תמונות. כן יש בו השראות ורעיונות גדולים ממני: קונסטנטין בוץ (Butz) הוא חבר והוא דוקטור לפאנק והוא כתב את הדוקטורט שלו על המימד הקורפוראלי של הארדקור וסקייט פאנק (!) יש לי את הספר הזה. מוכנה להשאיל אותו למי שמעוניין. אפשר גם לקרוא משהו שלו כאן (אנגלית). רוני כותבת על חוויות של גוף וגופניות בהקשר מיגדרי אבל לא רק והיא תמיד מרגשת ומעניינת. הפוסט האחרון שלה היה לגמרי המוטיבציה לפוסט הזה (הנה עוד וגם זה ואת זה אני הכי אוהבת). הנרי רולינס מדבר עם האנשים הטובים מנרדיסט.קום ואני חושבת שהקשבתי לזה כבר ארבע פעמים בשנה האחרונה ובכיתי מצחוק כל פעם מחדש. הם מדברים גם על מוסר עבודה ושחיקה ויש לו את הסיפור הכי נהדר בעולם על איגי פופ. וגם: אם היו שואלים את אמנדה פאלמר מה היא חושבת על כל העניין הזה סביר להניח שהיא הייתה עונה משהו כזהוהנה סתם שיר שלה שאני אוהבת. הצילומים שצילמתי בהופעה ההיא מסתובבים איפשהו בפייסבוק. אני לא יודעת בדיוק איפה. זה האינסטגרם שלי.

About these ads

9 מחשבות על “אני הצלמת. אל תקשיבו לי.

  1. ספרי לי על זה. כל הודו אני מסתובבת עם מצלמה ואז פשוט משאירה אותה בחדר כי לא בא לי לצלם, כי די, צריך לשים גבול. ואז אני כותבת, כי אי אפשר לשים גבול כ"כ משמעותי. או שאני מדברת. והחוויה לעולם לא נשארת זכה כשהיתה, במיוחד אחרי מילים. אולי אחרי מילים זה אפילו יותר קשה. עם זאת, מילים אפשר גם בדיעבד, וצילום לא. בשביל לצלם רגע, צריך לעצור את הרגע, לצאת ממנו, ולצלם אותו. והמודעות לקיומה של המצלמה נוטלת הרבה ממה שקורה. צריך לתעד פחות, זה בטוח. לפעמים זו הזוועה בהתגלמותה. ולפעמים זה הכי נכון. קשה לי למצוא את הזמנים הנכונים באופן טבעי כבר כרגע.
    הבוקר סגרתי את הפרופיל בפייסבוק, כי התיעוד העצמי והחפירה בתיעוד העצמי מהסוג הזה של אחרים, מאוס עליי במיוחד כרגע. נראה אם זה יחזיק. והשאלה כמה זה משנה.

  2. פוסט מעולה ומעורר מחשבה.

    אני כותבת שירה, לא משוררת. מצלמת במלים, לא צלמת.
    יש לי אהוב המפציר בי לפרסם, ואני שואלת את עצמי, כמה מתוך הרגע האותנטי והקיים של התהוות השרשרת המִלית במוח, הנפילה המפעימה של האסימון בתחתית הבטן הלירית, הידיעה שלכדתי משהו ברשת הפרפרים שלי – כמה מזה יאבד כשאכתוב תוך המחשבה שזה גם מיועד לקריאה על ידי אחרים.
    אחרים אנונימיים, שיוכלו לחבב, להתרגש או לחשוב שזה חרא. כמה ארצה שההמון חסר הפנים (מועט ככל שיהיה) יאהב את מלותי, יאהב אותי. כמה ממכר הלייק?

    מהטעם הזה, ומשום שאני רוצה להוות את רגעי במלואי אני לא מפרסמת.
    וגם לא מחזיקה סמארקפון, או חשבון פייסבוק או כל צייצן אחר.

    ובכל זאת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s