אופיום להמונים

כל העניין הזה עם עדן אברג'ל קצת זרק אותי בחזרה לעמודים הקדמיים, פתאום העין פזלה לכיוון חדשות פנים ולא עשתה את מסעה הרגיל בביקורת טלוויזיה, בחדשות בידור, במוספי כלכלה. והנה, העין קצת קופצת בזעם למקרא הכותרת הראשית בהארץ. נחרדת מאימת האם תרצו-יים, מנסה בכוח לשמור על קדושת האקדמיה, מדחיקה את הידוע לי, על חלוקת תקציבים מזעזעת, על היחס לסגל הזוטר, על הדלדלותה של הרוח האקדמית בתוך ההיכל שחרט לו על דגלו לשומרה. מחליטה, לאחר דיון פנימי ממושך (כבר כתבתי כמה אני מכורה לאלה) שטוב יעשו האקדמיות, טוב נעשה כולנו אם פשוט נתעלם מהפרשה, כל תגובה רק מחזקת את עצם קיומה.

אין לי טעם בכותרות ראשיות, באמת, אלה רק משעממות אותי. הרי בימים שבהם כל אירוע הוא סנסציוני, פורנוגרפי, בימים שבהם לכל עיתון יש כתבת שער בומבסטית אחרת, בימים כאלה אני יודעת שלמעשה כלום לא קורה. ההבדל בין אופן הסיקור של מעריב את עניין החיילת עדן (מינוס קרדיט לסחים, מינוס ביקורת כלפי עדן, פלוס "איומים על חיי") לבין זה של ה"ארץ" הרבה יותר מעניין אותי מתוכן הידיעה עצמה. בעצם דבורית שרגל עושה עבודה טובה בהרבה ממני, היא למשל יודעת מה זה מסמך גלנט.

אחרי שפינינו זוטרות מדרכינו, פריכיות אורז נטולות משמעות, אפשר לעסוק במה שניצחי באמת, ביופי, למשל, כמו זה החד פעמי של ג'נאל מונה – בתוויי פניה החמקמקים, האנדרוגניים, שלרגע נראים כמו ילד בן תשע ובהינד עפעף כמו של אישה בת 70. בואו ניתן את הדעת ליחס שבין אסטטיקה למוזיקה – בואו ניתן כותרת למאסה הזו, שאלת מחקר – האם תווי פניה המסקרנים של ג'נאל מונה מובילים לתפיסת המוזיקה שלה כמסקרנת? האם הקליפ המינימליסטי הזה (שאינני מוסגלת להפסיק לצפות בו, שמרגש אותי יותר בכל צפיה מחודשת) מסיט את תשומת ליבינו מהדימיון שיש לשיר עם שיר מהאי.פי שלה, זה שהיה לו קליפ נוצץ ורהבתני?

כן, מעניין הרבה יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s