פוסט-פוסטר

בשבוע האחרון החלו לעטר את קירות עירינו שני פוסטרים מזן חדש. "זן חדש" במובן זה, שבראש ובראשונה מדובר בפוסטרים המפרסמים אלבום, כלומר, מוצר צריכה מוזיקלי שאינו מבוסס תאריך (לפחות לא באותה המידה כמו שאר קישוטי הרחוב), וזה כשלעצמו חידוש. נוסף על כך, ולמיטב ידיעתי באופן שאינו מתוכנן או מתואם (אבל אולי כן, מי יודע?), העיצוב בשני המקרים מבוסס איור. העובדה ששני "אלבומים ישראלים חדשים" (מונח שהולך להיטחן בגלגלצ בשבוע הקרוב) זוכים למסע פרסום מאסיבי רגע לפני עונת החגים אינה אמורה להפתיע איש (הרי, זה שנים שהתפיסה הרווחת היא שדיסק לכבוד החג מהווה מתנה "מקורית" ו"מפתיעה"), לעומת זאת, העובדה ששני הפוסטרים מאויירים מסקרנת אותי במיוחד ועל כך ארצה להרחיב. [כאן המקום לציין תכונה נוספת ששני הפוסטרים חולקים – שניהם מקדמים מופע מוזיקלי שאין לי אליו ולו זיק של קרבה. אני מסוגלת בדוחק להמהם את "גג" של ג'ירפות, ולגבי מיי פיינגולד, באמת, אין לי הרבה מה לומר עליה, מלבד האבחנה החדשנית שיש לה יותר מדי י' בשם.]

המאיירת של פוסטר-פיינגולד הינה הילית שפר, מאיירת הבית של "שבעה ימים" מבית ידיעות. על פי רוב מסגננת שפר את איוריה באופן דומה עד זהה – המון חום וארגמן, קונטורים דקים ובהירים, עיניים מודגשות ושיטת צביעה פוטושופית מרוחה משהו. אני אישית מתקשה להתחבר לסגנון הזה… לקראת עונת החגים הממשמשת ובאה, אהיה מופתעת מאוד אם השנה תחסך מאיתנו האסופה החגיגית המאגדת את פובליציסטיי הבית של המוסף הצקצקני* בארץ תחת איזה נושא נדוש (נוסח "הפעם הראשונה ש…" וכו'), מאויירים כולם א-לה שפר, ודומים כולם לדנה ספקטור. וזו, אגב, הייתה התגובה הכי ראשונית והכי כנה שלי לאיור של פיינגולד ("אוי! היא נורא דומה לדנה ספקטור!").

אין לי הרבה זכות לבוא בטענות אל שפר**, בכל זאת היא עובדת למחייתה כמאיירת ואני לא, ואני מקנאה. ונכון, עבודה במוסף של המדינה מחייבת איזושהי הכפפת ראש מיינסטרימית, איזו פניה אל מחוזות הבנאליה. ואף על פי כן, קיוויתי שדווקא בעבודה על עיצוב עטיפה תגלה שפר רוח יצירתית ומשוחררת יותר… הממ.. לדיסק קוראים "סודה פופ" אז נצייר את פיינגולד עם בקבוק קולה בנוסח פיפטיזי… מרתק…

וכאן נמצא עיקר חשיבותו של הפוסטר השני, באופן בו משכיל דויד פולונסקי*** להתרחק מן המובן מאליו ולהתקרב אל מהות היצירה. הרי- לא בלתי סביר להניח שמאייר אחר, מוכשר פחות, היה בוחר להציג על עטיפת אלבום הנושא את השם "אין כניסה לפילים" פיל אחד לפחות, והדבר היה מתקבל כנראה בשויון נפש. הבחירה של פולונסקי להציג על העטיפה גבר תשוש, מכוער-משהו, המצוייר בגודל לא פרופורציונאלי לסביבתו, חסר חולצה, על החוף – היא מרתקת ומוצלחת בעיניי. גם מבלי להכיר את תכני הדיסק אני יכולה להניח שהוא שיעלו בו נושאים כמו ניכור אורבני, בדידות ותחושות של חוסר שייכות. כל זאת, תוך מבט כואב וכן אל תוך עיני הצופה (כלומר, אוזניי המאזין).

אני מודה בבשות פנים שאל פולונסקי התוודעתי דרך ואלס עם באשיר, אבל מאז אני משתדלת לעקוב בדריכות אחר מוצא-עיטו. ועל פי רוב אני מוצאת עצמי, פשוטו כמשמעו, רוננת אל מול איוריו. לא תהא זו הגזמה פרועה לומר שהעובדה שהתקבלתי לשנקר נזקפת במידה רבה לזכותו (או לזכות ההיכרות שלי עם עבודותיו) ועל כן – הידד!

בלה בלה בלה, המון מילים, תראו, לדראמז יש קליפ חדש!

כוכביות:

* על מדוע ולמה אני מתעבת את המוסף של ידיעות בהזדמנות אחרת, אולי

** טוב, בעצם יש לי את כל הזכות שבעולם לבוא בטענות אל שפר, זה הבלוג שלי [הודעת עריכה מאוחרת: מאז פרסום הפוסט מסתבר שהוא תוצאת החיפוש השלישית לגיגול המילים "הילית שפר", וזה די מפתיע, בעיקר כי מעט מאוד אנשים מכירים בכלל בקיומו של הבלוג. בכל מקרה, נתקפתי אשמה נוראית על כך שכתבתי ביקורת ילדותית ומגעילה על מישהי שאני לא מכירה בכלל ודווקא נשמעת נחמדה. אז הסרתי את שמה מהטאגים ועידנתי קצת את הביקורת. סליחה… 26.2.11]

*** אני אוהבת להשחיל לינקים חביבים לאורך הטקסט. הלינק של פולנסקי הוא לא רק חביב, הוא גם הכרחי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s