כמה מילים על נשיות ויצירה

פוסט שמוקדש לרוני. כי היא שלחה לי לינק, וכי היא מתעסקת בנושאים כאלה בחן רב משלי ממש ממש בלינק פה, וכי היא חמודה כשהיא ישנה.

פרולוג (ובו אני מנסה לשרטט בגסות תיאוריה סוציאלית רצינית):

בזמן האחרון אני מלקטת כל שביב מידע שעלול לתמוך בהשערתי החדשה בדבר תום עשור הריאליטי. מרחיק לכת, אמנם, אבל אי אפשר להתעלם עוד מהראיות -העונה האחרונה בהחלט של האח בבריטניה נחתמה באופן סופי; אמריקן איידול היא ספינה שוקעת שגם הקפטן בורח ממנה, ובלבנט תוכניות המציאות הגדולות מסתיימות בקול ענות רייטינגיסטית חלושה. כעת, בשלהי עשור זה ניתן לבחון את השלכותיו על מגוון תחומי היצירה: ממקרו ועד מיקרו (בלוגינג), התחושה השלטת היא שלכל אחד יש סיפור לספר, ויתרה מזאת – לכל אחד הזכות החובה לספרו, לזעוקו מראשי חוצות הסטאטוס. בניגוד אולי למה שחשבתם, הצורה היא משנית לתוכן – לא משנה איך, העיקר שתפיצו ותשפריצו את כל היוקד על לבבכם. לא עוד המדיום הוא המסר, המסר הוא המסר. רק שהמסר משעמם…

סולילוקי ראשון (ובו אני מכה על חטא):

השבועיים האחרונים היו מכלים; לא יום אחד של חופש, לא שניה אחת לעצמי – להתבודד עם מחשבותיי. אני מרגישה ריקה ריקה ריקה, דבר לא נכתב כמו שרציתי, אני קוברת חוסר השראה תחת גיבוב של פילפולי מילים. אני יושבת כעוסה מול המחשב וחושבת מי אלה האנשים האלה שחושבים שהם יכולים לעניין אותי רק כי יש להם במה. חושבת ומשתתקת, כי ככל שאני מעמיקה במחשבות מעין אלה, כך גובר הלחץ המדומיין על צווארי, אז אני כותבת ומוחקת, יוצרת ומצנזרת. האם הדברים שאני כותבת מעניינים, באמת? האם יש כאן זיקוק של ההכרח, מה שיש להעלותו מיידית על הכתב? ספק. ספק רב.

ודווקא מהמקום המשתק הזה אני רוצה לכתוב כמה מילים על נשיות ויצירה. אם יורשה לי. אם אצליח בכלל.

לפני כשבוע, ניסיתי להעמיד (במוחי הקודח/משועמם) עוד תיאוריה, כן, כזו הקושרת בין מגדר לבין התוכניה בלבונטין 7 – על פי תיאוריה זו, ניתן, בגסות מה, לחלק את המופעים למופעי להקה (כלומר, ששם הלהקה מופיע בכותרתו) ולמופעי יחיד (כלומר, כאלה ששם של אדם פרטי מופיע בכותרתו). את תת הז'אנר השני היה ניתן לחלק עוד ע"פ מגדר: מופעי גברים מול מופעי נשים. התיאוריה גרסה שניתן לנבא את הסגנון המוזיקלי בהופעה רק ע"פ חלוקה זו: לנשים נצמיד את הסופיקס: "רוק פולק מקורי אינטימי" (ופיהוק) ולגברים את הפרפיקס "שלישיית- " ובאותיות הקטנות: "השקת דיסק" (ואולי, בדוחק, הבהרה סגנונית מעורפלת בנוסח "ג'ז אוונגרד", אם בכלל).

בדיקה חוזרת הוכיחה שמדובר, כמובן, בקשקוש יומרני, שאינו מבוסס בכתובים עליהם הוא מתיימר להסתמך. באותה תוכניה ממש יש מופעים מוצלחים יותר או פחות, בז'אנרים מוצלחים יותר או פחות, ואין כאן ממש הבחנה מגדרית – הייתי בהופעות של להקת "גברים" שהיו עלובות ומביכות, ובמופעי "רוק נשי אינטימי מקורי"* שהיו מעוררות השראה, ועוד כהנא וכהנא בסייגים. ניחא. אבל מה נוחה הייתה התיאוריה הזו למוחינו הייגע, כמה שאלות מסקרנות; בדבר ביטוי עצמי, הגשמה עצמית, נשיות ויצירה, היא מעלה בפנינו! הו, כמה הגיון היה בה!

הפוסט הזה, אם כן, הוא פוסט הצדעה למי שיוצרות בתוך ספירה גברית, שיפוטית, ועוינת (מצד גברים ונשים, כפי שהוכח דלעיל) ועושות זאת בחן רב ומבלי לאבד טיפה מנשיותן. הידד!

הראשונה היא יעל בירנבאום שלה כמה וכמה שמות במה (נערה על אופניים, אבל גם כחלק מ"ג'ק אין א בוקס") וגם כמה מלווים מוזיקליים (בכל הופעה שראיתי היה מלווה אחר) – אבל היא שומרת על נוכחות בימתית חזקה ויציבה, תמיד שוות לב, תמיד מסקרנת. עיקר הווייתה, לטעמי, טמונה בטקסטים: מושכלים, מהפנטים, ומשעשעים (מילות תואר שקשה לקשור להרבה מופעים, יהא מגדרם אשר יהא), המוגשים כולם בקולה הייחודי של בירנבאום – לא מתחנחנת, לא מתיימרת, לא משוועת להבנתכם, רק קצת צינית, אולי, ומשועשעת קלות.

את זואי פולנסקי (היא בלה טאר, ואולי מעניין לתת על תופעת הפסדונימים את הדעת, במיוחד לאור דיונינו שלעיל. ואולי לא) יש פחות צורך להציג, אולי, אולי בשל ההשתרגות שלה בהיסטוריית השוליים המקומית. (ארבע אולי-ים במשפט אחד. אללי!). גם היא, כמו בירנבאום, חידתית ומהפנטת בעיני; בהופעה שלה בצימר לפני כחודש, ישבנו כולנו, בצהרי שישי מהביל במיוחד, ובהינו נכחה בקסם שנוצר לפנינו – בחורה, סמפלר, גיטרה.

יש שיקשרו לסגנון הזה מילים יפות (ומשעשעות טונאלית) כמו "שוגייז" ו"לואופיי", אני, שנכותי בתחום ההכרעות הז'אנריות נודעת למרחקים, נותר לי רק לציין, בחצי פה, שהיא משיקה דיסק בעשרים וחמישי לחודש זה בלבונטין. כן. ואני כנראה אהיה שם (בקונסטלציה זו או אחרת). (ההופעה של פולנסקי ברשת היא כנראה מטונימית למוזיקה עצמה – חמקנית, פתיינית. במילים אחרות, אין לה מייספייס. נסו פה. אפשר גם להאזין לראיון המסקרן שנערך עימה ברדיו הר הצופים, או לבדוק את הנעשה בבלוגה, גם אם הוא לא פעיל).

(גם את בירנבאום וגם את פולנסקי יהיה אפשר לראות באינדינגב הממשמש עלינו לטובה).

האחרונה שארצה לציין בהקשר זה פועלת בתחום של אמנות הרחוב (ולכן גם היא, כמובן, פועלת תחת פסודונים…) ביצירותיה של Foma ❤ נתקלתי בשיטוטיי כבר לפני שנים – דאז היה לה סגנון מאוד מובחן, מאוד ציורי ומורבידי, ולכן מעניין לראות את ההתפתחות הסגנונית שלה לאורך הזמן. גם אם פועלות נשים נוספות בקרב קהילת הגרפיטי בארץ, נדמה ש Foma ❤ היא המוכשרת והמוערכת מבינהן, גם בקרב בני הקהילה עצמה (אם להסתמך על מספר הקולבורציות שעשתה עם כמה מאמני הרחוב הבולטים בת"א: זירו סנטס, נו הופ, וקלואון), והיא גם היחידה (למיטב ידיעתי) שעוסקת ישירות בנושאים של מין, מיניות ונשיות. הפרוייקט האחרון שלה מרתק במיוחד בעיני, בעיקר בשל העובדה שהוא חורג כל כך מאמנות הרחוב לה אנו רגילים – פרוייקט שלו מסר מובהק, בעברית (אני 3> עברית), העוסק בהטרדות מיניות אגביות (ממנו לקוחה תמונת הפתיחה של פוסט זה). כמה מרענן. כמה מטריד.

אפילוג:

וואו. לקח לי רק שבועיים, אבל הצלחתי. יום כיפור משמעותי לכולם.

כוכבית:

* לא רוצה להעמיק בזה, אבל מעניין לציין שלמושג "רוק נשי" יש אסוציאציות מוזיקליות מובחנות, אבל לכו תגדירו לי מהו "רוק גברי".

[הודעת עריכה מאוחרת: ניסיתי לפצל את הפוסט כי הוא נראה לי עמוס מדי, ואז התחרטתי. בתווך נעלמה הפסקה על זואי. עכשיו היא חזרה. סליחה לקוראים המבולבלים. תודה לטלנס מויהויה על הקישור!]

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “כמה מילים על נשיות ויצירה”

  1. מסכימה שיצרתיות נשית היא אירוע כול כך מרגש רק מעצם העובדה שכיום היצירות הגדולות והחשובות כמעט בכול תחום הם של גברים. בודדות הנשים שמצליחות להביא עוצמה יצירתית שהיא אלמותית… וזה לא כי אין בנו יצירתיות היא כי רוב הזמן האנרגיה שלנו מופנת למערכות יחסים במקום פנימה אל תוכנו. מאחלת לנו הנשים פוריות יצירתית ושופעת.

  2. תודה על התגובה! אבל הייתי רוצה לחדד את אשר ניסיתי לומר: אני חושבת שהבעיה עמוקה יותר מחלוקת אנרגיה – כמו בתחומים "מעורבים" אחרים, נשים נשפטות לפי סטנדרטים גבריים: האם היא מנגנת/מציירת/נוהגת/רצה טוב כמו גבר? האם זו יצירה נשית במובן של חולשה (שוב, לפי הסטנדרט הגברי הפגנת רגשות משמעותה איבוד כוח)? וכיוצא בזאת. לטעמי יש צורך להתנער מההשוואה הזו ולשפוט/לבקר/לקלוט את היצירה לגופה- לא ביחס לגברים אלא ביחס לעצמן, וזה מה שניסיתי לעשות פה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s