פוסט-פוסט-כיפורים

היה זה, בפוטנציאל, פוסט-פוסט-כיפורים. משהו בהשראת "ימים אחרונים" של גאס ואן-סאנט: הרבה לונגשוטים מילוליים, משפטים ארוכים, הרבה פסיקים, סמיקומות, סוגריים, אולי אפילו קפקא. משהו צבוע בצבעים קודרים, מעין טבע מלנכולי ומבודד. משהו ביער.

אבל אני יושבת בבית הקפה ההומה בתל אביב, ואני לא מצליחה להתרכז. התודעה קופצת ומתקפצת: לידי יושבות שתיים הדנות, בתנועות ידיים מוגדלות ובקול רם מדי, במצגת, כנראה, לאתר חדש ("האתר שלנו מהווה פלטפורמה חדישה ביחס לאתרים דומים…!"), בשעות 11 ו2 יושבים ומדברים אנגלית, במבטא הולנדי (2) ואוסטרלי (11). ואפילו הרוח הסתווית והנעימה מוציאה אותי משלוותי. המילים בורחות ממני, מה רציתי לומר?

אז במקום קורט קוביין יוצא לי פרנסס בין קוביין: על מסכי מרצד מסך נוסף ובו נשקפת בבואתה האניגמטית (והמקסימה, יש לציין) של מי שהיא יציר כלאיים פלאי בין קורט לקורטני, והיא עושה ליפ סינק לשיר שהוא פתיח לסדרה שבה מעולם לא צפיתי. מה רב מרחקי מן המציאות! (היש עדות כואבת יותר לעידן הזה בו אנו חיים?)

הערת שולייים: אם בפייסבוק עסקינן, הנה תשובה הולמת לכל מי ששואל. במיוחד סעיף 4. לינק ויה עודד עזר שריטווט מישהו אחר.)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s