באר חלב באמצע עיר

 

תיבות דואר נחמדות המסתתרות בשוקן 6

 

אין הרבה דברים שטומנים בחובם חדווה כה רבה וכה אנרכוניסטית כמו תיבות דואר. כמו דף חלק, כמו זריחה, התיבה היא הבטחה למשהו חדש – גלויה מארץ אחרת, חבילה עטופה בניר חום או הזמנה לאירוע. (הרשו לי רגע להשתכשך בשלולית של רומנטיזציה ולהחניק לעת עתה את היצר הציני לזעוק: "וחשבונות! וברושורי-כרומו! ותפריטים כעורים!"). דווקא תיבת הדואר הוירטואלית היא זו המאפשרת את קיומה הקסום של תיבת הדואר הממשית: הוירטואלית היא משכנם של כל הדברים הדחופים, ההודעות וההתרעות שאינן סובלות דיחוי, דברים שאפשר למחוק בהינף קליק; וכך אוספת התיבה הממשית אל חיקה את כל הדברים הסובלים דיחוי, את כל מה שמצריך כובד ראש, את מה שאפשר למשש.

ואולי זו הסיבה שאני כל אך אוהבת את הפרוייקט של יוחאי מטוס (מלבד העובדה הברורה ששם המשפחה שלו הוא כלי תעופה. תעופה!) – נדמה שאין בניין בתל אביב, שתיבות-דואריו (אם הן ראויות מספיק, רובן כן) ניצלו מנחת זרועו של מטוס ("האמן שראיתם הכי הרבה עבודות שלו בלי לדעת מי הוא, ומבלי להתכוון מראש" פה), ובכל זאת רבים אינם מודעים כלל שמדובר בפרוייקט אומנותי, ואינם יודעים לקשר בין הלבבות הללו לבין היצירות המפוקסלות בשלטי הרחוב או ללב הענק על מדרגות העירייה. ואולי זהו גם סוד קסמו של הפרוייקט הזה, הלבבות הללו, המודבקים מלאכת מחשבת וכולם ממתיקים לי סוד, מכתב מאהוב סודי (כל כך סודי, שהוא אינו מודע לכך בעצמו). ובאמת שאין משהו מלבב יותר מלב אדום על תיבת דואר מרוטה באמצע שיטוט עירוני. גם אם כבר דהה צבעו, גם אם כבר התקלף.

 

 

תיבות מרוטות ונאהבות

 

 

כמו תיבת דואר, גם התחלה חדשה היא בעצם הבטחה לריגוש, רק שבמקרה דנן, עצם הריגוש הוא גם באפשרות של מפלה, והמתח השברירי בינם, התחושה הרודפנית שעוד רגע הכל יתמוטט, הוא זה המלווה אותנו מהתחלה להתחלה – מגדל קלפים רוטט שאנו מתעקשים לבנותו בנשימה נעתקת.

אז כן, כולה עברתי מטמבלר לוורדפרס, וצפונות לי בחיים התחלות משמעותיות מזו (אני מקווה) (בעצם, יש אחת מעבר לפינה ממש), ובכל זאת, טמבלר איפשר כתיבה משוחררת, כזו שאינה צריכה להתיירא אל מול מפלצת המחמד של וורדפרס (נכון, זו המסתתרת תחת הרובריקה התמימה של "סטטיסטיקה" ומשתלחת בי בשוטים של עובדות קרות בדמות מספר הצופים בכל יום נתון). הכתיבה בטמבלר הייתה משולה לצעקת דיעותיי אל תוך באר ריקה, כזו שאינה מהדהדת חזרה. אבל אני מכירה בעובדה שפלטפורמת טאמבלר אינה מתאימה לי – אני כותבת בעברית, ואני כותבת הרבה בעברית, ולכמות המלל האינסופי שמקלדתי מסוגלת להנפיק אין אח ורע בקרב שאר הטמבלריסטים, שבורכו ביכולת הסטואית לתמצת את עצמם, לבטא רק את מה שחשוב באמת.

 

 

דוגמא לשימוש נכון בטמבלר

 

הערת שוליים: קובי אור, חסם בבלוג החדש שלו את האפשרות לתגובה, הוא אמר לבן שלו (בראיון שפורסם לא מכבר) שהוא "נפגע בקלות". גם אני. תגובות הן ההדים החוזרים אלי מן הבאר הריקה, מה שנמנעתי ממנו עד כה. אלו הן סימני הדרך המצביעים לי על מקומי במערה, אבל אני בכלל לא רוצה לדעת את מקומי. ובכל זאת, אני מאפשרת תגובות, למה? ככה. לא לכל דבר צריך סיבה כתובה. [גיגול שמו של אור העלה באוב את הרשימה הזו. מתוכה ארצה לצטט, ברוח קוביאורית משהו, את המשפט הבא: "קובי אור שר? לא, קובי אור כותב צוואה בטושים צבעוניים." (סעיף 5)]

ברוכים הבאים!

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “באר חלב באמצע עיר”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s