מועדון קרב

הקישור של גיאחה לתרגום של הפרק הראשון מהספר "מועדון קרב" של צ'אק פלאניוק הזכיר לי את נסיוני הכושל לתרגם את הספר לפני שנים מספר. כושל, כי וויתרתי אחרי עמוד-שתיים.

פוסט מילולי מדי. יש צורך באובייקט חזותי אסטטי.

את הפרק שפורסם באתר (באופן משונה למדי, לא מצויין שם המתרגם) לא טרחתי לקרוא עד הסוף, התרגום מתיש (קצת) בעיניי, ובכל מקרה קראתי את הספר באנגלית… לשיפוטכם. (קיפ אין מיינד: מדובר בתרגום מאוד גולמי וראשוני. כן. ובכ"ז, הוא די מוצלח בעיניי…) (רגעים של סלף אינדלג'נס) (רגעים של עברית יפה).

[לפני כמה חודשים התחלתי לתרגם את ספר הביכורים של דיוויד פוסטר וואלאס ("מטאטאט המערכת") ובו התקדמתי מעט יותר (כמעט שני פרקים) אבל זה, זה מסיפור אחר… (עמית ל. מהבלוג "פריק" מאוד אוהב את מיסטר וואלאס, ואפילו פרסם מורה נבוכים נחמד לכתביו).] (סגור סוגריים)

טיילר משיג לי עבודה בתור מלצר, ואחר כך טיילר דוחף אקדח לפה שלי ואומר, המוות הוא הצעד הראשון לחיי נצח. אבל למשך הרבה זמן טיילר ואני היינו החברים הכי טובים. אנשים כל הזמן שואלים אותי, האם שמעתי על טיילר דרדן.

קנה האקדח צמוד ללוע שלי. טיילר אומר, "אנחנו לא באמת נמות".

עם הלשון אני מרגיש את חורי המשתיק שקדחנו לתוך קנה האקדח. רוב הרעש מיריית אקדח הוא מהתפשטות גזים, ואז יש את הבום-העל-קולי הקטן שהקליע עושה בגלל שהוא נע בכזו מהירות. כדי להכין משתיק, אתה פשוט צריך לקדוח חורים בקנה האקדח, הרבה חורים. ככה הגז יכול להשתחרר ולהאט את מהירות הכדור אל מתחת למהירות הקול.

אם תקדח את החורים לא נכון האקדח יתפוצץ לך ביד.

"זה לא באמת מוות", אומר טיילר. "נהיה אגדה. לא נזדקן לעולם".

עם הלשון אני דוחף את הקנה אל הלחי שלי ואומר, טיילר, אתה חושב על ערפדים.

הבניין שאנחנו עליו לא יהיה פה עוד עשר דקות. אתה לוקח חומצה חנקתית בריכוז של 98 אחוז, מוסיף לחומצה כמות גדולה פי שלושה של חומצה סולפרית. תעשה את זה באמבטיית קרח. אחר כך תוסיף גליצרין טיפה-אחר-טיפה עם טפטפת עיניים. קיבלת ניטרוגליצרין.

אני יודע את זה כי טיילר יודע את זה.

תערבב את הניטרו עם נסורת, יש לך עכשיו יופי של חומר נפץ פלסטי. הרבה אנשים מערבבים את הניטרו שלהם עם צמר גפן ומוסיפים מלחי אפסום כבסיס. גם זה עובד. יש אנשים, הם מערבבים פראפין וניטרו. פראפין לעולם, מעולם לא הצליח לי.

אז אני וטיילר על הגג של בניין פרקר-מוריס עם האקדח שתקוע לי בפה, ואנחנו שומעים זכוכית מתנפצת. מסתכלים מעבר לקצה. גם בכזה גובה יש עננים. זה הבניין הכי גבוה בעולם, ובגובה כזה הרוח תמיד קרה. כל כך שקט בגובה הזה, התחושה היא שאתה אחד מקופי החלל האלה. עושה את העבודה הקטנה שעליה התאמנת.

משוך את המוט

לחץ על הכפתור.

אתה לא מבין מזה כלום, ואז אתה פשוט מת. בני אדם ארוגים לשטיח, מסתכלים למעלה. הזכוכית המתנפצת היא החלון שממש מתחתינו. מצד הבניין חלון מתפוצץ, ואז מגיע ארון מסמכים בגודל של מקרר שחור, ממש מתחתינו, ארון מסמכים עם שש מגירות נופל הישר מתוך דופן הבניין. נופל מסתובב באיטיות, ונופל ונעשה קטן יותר ונופל נעלם אל תוך ההמון הדחוס.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s