על הכתם – בין רוברט מייפלת'ורפ לצבי נרקיס (טיוטא שהיא גם הודאה בכישלון וגם הבטחה לשנה החדשה)

בפברואר השנה טסנו אני ורוני לברלין לסוף שבוע קצרצר וקר במיוחד. ביום האחרון של אותו הסופ"ש, שוטתנו קפואות ברחבי העיר והתלבטנו מה יהיה ניצול הזמן היעיל והחמים ביותר. בעוד אנו עושות דרכינו אל עבר בית קפה קטנטן נתקלתי בעיניים אפורות שננעצו לעברי מתוך קיר לבנים אירופאי – ראש מקורנן, שפתיים חשוקות, ומבט שכולו אומר פיתוי. נעצרתי, הבטתי בכרזה ועיכלתי את המידע שהתלווה לאותן עיניים – רוברט מייפלת'ורפ, רטרוספקטיבה – 22.01-27.03.11 גלריית סי.או ברלין. הגוף שלי נדרך כולו.

Self Portrait, 1985

אין סיכוי שפתוח, היום יום ראשון

אבל כתוב שזה טאגליש

אבל זה לא כולל יום ראשון

טאגליש!

הגענו לבית הקפה ורכשנו שקית ארומטית במיוחד של פולי קפה ושאלנו את יושבי המקום האם טאגליש כולל גם את יום ראשון. הם אמרו שאולי.

לא נותרה ברירה אלא לבדוק בעצמינו. מסתבר שהגלריה דווקא די קרובה, תחנה וחצי ועוד 20 צעדים, ואז לעקוב אחר עינייו הפתייניות של מייפלת'ורפ שהלכו והתרבו ככל שהתקרבנו ליעדינו ונוכחנו לדעת שכן, טאגליש כולל גם את יום ראשון.

אין מספיק מילים בכדי לתאר אושר, אמיתי, כזה שמציף את הגוף ומדביק לשפתיים חיוך מטופש, יש רק ריבועים קטנים של זכרונות, נעצים עם פתקים על מפות קוגניטיביות – זהו אושר. כאן הייתי מאושרת.

אל מייפלת'ורפ נחשפתי כשקראתי את "מחשבות על הצילום" של רולאן בארת' – שזה ספר נהדר לקריאה, במיוחד אם אתם כמוני ואוהבים להרגיש חכמים בפומבי. הוא יצא לאור ב-1980, שנים אחדות לפני שמדיית הצילום פרצה לחיינו במלוא עוזה ושינתה לחלוטין את חוקי המשחק בשדה האמנותי, הסוציולוגי, הפסיכולוגי והקוגניטיבי (חישבו כמה התעוותה תפיסת הזיכרון שלנו ביחס לאחינו מלפני 30 שנה, כמה קשה הדחקה בריאה בימינו המקוונים). מפאת חוסר בידע טכני, בוחר בארת' להתמקד בתוצר, בתצלום עצמו, ומתאר אותו כסימן שבו המסמן והמסומן דבוקים זה לזה כפי שהנוף "דבוק" לשמשה ממנה הוא נשקף (או במילותיו של בארת' עצמו: "כאילו מטלטל עמו הצילום תמיד את נושאהו, ושניהם סובלים מאותה צמידות אוהבת או אבלה בתוך-תוכה של תבל הנתונה בתנועה: הם דבוקים זה לזה, איבר ואיבר, כאותו נידון למוות והגופה שהצמידו אליו במצבי עינויים מסויימים."); כלומר, ההנחות של בארת' לגבי אמנות הצילום שונות לאין ערוך מהאופן בו נתפסת פעולת הצילום בימינו: שהרי כל אדם שפלאפונו בכיסו יודע (המהדרין: "חושב שהוא יודע") איך לצלם ואיך לערוך תמונה, וכן מכיר (ברמה מסויימת) במרחק הקיים בין המסמן והמסומן, בין התצלום לבין המציאות אותה הוא כביכול מייצג.

למרות אנרכוניסטיות מובנית זו, בארת' נוגע בכמה נקודות הרלוונטיות לקריאה והבנה (פוסט) מודרנית של אמנות הצילום, ועל אחת כמה וכמה רלוונטיות להבנת צלם בן תקופתו של בארת' כדוגמת מייפלת'רופ, אותו הוא מאזכר כבר בעמודים הראשונים בתור מועמד אופציונאלי לצלם האהוב עליו. בספרו, מבקש בארת' להבין ולנתח את היסודות העומדים בבסיס התצלום הטוב, זה שנבדל משאר הצילומים באופן שבו הוא מסוגל להלהיב את הצופה. בכדי לעשות זאת בארת' מאבחן שני מושגים היסודיים לחוויית ההתבוננות: הסטודיום – ההתרשמות האינטלקטואלית מן הצילום (הטכניקה, התאורה, המושא המצולם וכו'), אך חשוב ממנו הוא הפונקטום  – אותו כוח חד שיוצא מן התמונה ומנקב לך חורים קטנים בלב. הוא מסכם את החלק הראשון בספר ע"י דיון בהבדל שבין פורנוגרפיה לאירוטיקה, בין תצלום שכולו סטודיום (הפורנוגרפיה, המציעה את כל איבריה העובדתיים לראיה) לבין תצלומים שכל הווייתם היא פונקטום, ומוכיח טענתו באמצעות התצלום הבא

Self Portrait, 1975

ומוסיף: אותו צעיר, בזרועו הפשוטה ובחיוכו הקורן, אף שיופיו אינו בשום פנים קלאסי או אקדמי ואף שמחצית גופו מצויה מחוץ לתצלום והוא מוזח אל הצד הימני של המסגרת, מגלם מין אירוטיות מבורכת. […] הצלם מצא את הרגע הנכון, את הKairos של התשוקה. (שם. עמ' 63).

בארת' בהיותו בארת' (רוצח המחברים וכו'), בוחר שלא להתמקד בעובדה שמדובר בפורטרט עצמי, אך בעיניי העובדה הזו היא מהותית לבהיה חסרת הבושה  להפעלות מתצלום זה. מייפלת'רופ מאפשר לנו חוויית מבט כפולה, הן דרך עיניו של המושא והן דרך עיניו של מחולל התמונה. בחינת צילומי פורטרטים נוספים של מייפלת'ורפ מחדדת את החוויה הכפולה הזו, גם אם אינו מופיע בצילומים, הוא תמיד נמצא בהם: נדמה שאישיותו קורנת ממנו אל מושאי הצילום שלו, והוא סוחט מהם את היסוד האמורפי הזה, את המבט הננעץ.

זוהי חוויית מבט כפולה: אנו פוגשים וחולקים מבט. אותן עיניים פתייניות הן העיניים המצלמות, שותפים לראיה היחודית של מייפלת'רופ, שכל-כולה אסטטיזציה, עולם שבו הפרח, הגוף העירום והסיטרא-אחרא חולקים את אותו היופי, את אותם כתמי אור וצל.

מייפלת'ורפ הוא אמן האור והצל, השחור והלבן המוחלטים, הדבר נוכח במיוחד באותו צילום שעקב אחרי בברלין ונמצא כעת על דלת חדרי, כתמי הצל על גופו החשוף של מייפלת'ורפ הם גם צורות תחומות ומוגדרות שניתן "לחלצם" מתוך התמונה ולארגנם לכדי סדרה:

כתמי צל שנלקחו מתוך "פורטרט עצמי, 1985" 

אחד הפונטים האהובים* עלי בשפה העברית הוא פונט נרקיסים שעיצב צבי נרקיס ז"ל ב-1965. מעבר לשמו היפה (אני אוהבת שמדברים אלי בפרחים), ומעבר לקריאות המדהימה שלו (והעובדה שבד"כ לא שמים לב לנוכחותו של הפונט היא היא ההוכחה הניצחת לגדולתו. שמעון זנדהאוז התייחס לעניין פה), פונט נרקיסים הוא פשוט פונט יפה, במובן הכי בסיסי והכי יצרי שאפשר להעלות על הדעת. במובנים רבים הוא חולק את אותו היופי שנשקף מצילומיו של מייפלת'ורפ, את אותה זרימה צורנית ואת אותו מתח שבין שחור ללבן, בין חלקלקות לנוקשות. וכמו מייפלת'ורפ, גם נרקיס השקיע זמן ומאמץ בכדי לגרום לזרימה האורגנית הזו להראות קלילה ואגבית. (יש כל מיני ממצאים אינטרנטיים על נרקיס ועל תהליכי העבודה היסודיים שלו, שניים שאני אוהבת במיוחד הם דבריו מתוך הספר "אות היא לעולם" וכן דברים שאמר בראיון לעיתון "הארץ" שנערך עימו ב-2006).

לפני חצי שנה (כמעט בול על הקשקש) פרסמתי את הפוסט על ממצאים טיפוגרפיים ברשת. התגובה לפוסט היממה אותי קצת, אני מניחה, פתאום היו תגובות, פתאום היה טראפיק. ופתאום הרגשתי תחושה שמעולם לא הרגשתי קודם לכן מימיי- פחד קהל. המיקרופון נדחף לכף ידי ונאלמתי דום. התחלתי את הבלוג הזה הרבה בגלל שסגרתי את הפייסבוק וחיפשתי דרך מסודרת לחלוק ולשתף דברים שמעניינים אותי, אבל מאז קרו שני דברים: חזרתי לפייסבוק והתחלתי ללמוד את מה שעניין אותי. כך יצא שלינקים שטותיים שמעניינים אותי מוצאים את דרכם לפייסבוק, ובד בבד, עולם שהסתכלתי עליו מבחוץ הפך פתאום לעולמי שלי, נלקחה ממני הזכות של המשקיף מבחוץ וניתנה לי ההזדמנות של התלמידה, הטאבולה ראסה.

נרקיסים - כתמים נבחרים (אני תוהה לגבי חוקיות התמונה הזו, מחד מדובר בפונט שבעניותי כי רבה לא רכשתי, מנגד מדובר בעבודה סטודנטיאלית שלי על אותו הפונט. אני בוחרת בבורות מרצון)

כל הפסקה לעיל נועדה להסביר את ה"טיוטא" מכותרת הפוסט. אני אוהבת את הפונט נרקיסים, אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את הצילומים של מייפלת'ורפ, ומאותן סיבות כמעט, אבל בשלב הזה בחיי אני מרגישה שחסרות לי המילים, שאני יכולה להביע התרשמות, להצביע על דומות מעורפלת, להתלות בענף אחד של אילן אחד שהוא רולאן בארת', אבל לא מעבר לכך. לומר: "זה יפה כי זה יפה" רק בהרבה יותר מילים. ובאותה הנשימה, שנה ב' כבר נראית באופק, טומנת בחובה הבטחה לעולמות חדשים של ידע, ובחיי זאוס שאני נכנסת לשנה הזו רעבה במיוחד.

אולי זו הודאה בכישלון, אבל אולי נפתרתי בזו העת מחובת ההוכחה.

 

שנה טובה!

 

[אגב, לרוני היו התרשמויות אחרות מאותו ביקור בברלין, שאפשר לקרוא אודותן כאן]

 

*במסודות עיצוב מסויימים משדכים בין סטודנטים לבין פונט עברי קלאסי. אודה ולא אבוש שמן השידוך הזה צמחה אהבת אמת, אבל גם שהייתה בינינו משיכה עוד קודם.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “על הכתם – בין רוברט מייפלת'ורפ לצבי נרקיס (טיוטא שהיא גם הודאה בכישלון וגם הבטחה לשנה החדשה)”

  1. תודה על הקישור מרחיב הדעת בין שלושת אלה. יפים כתמי הצל של נרקיס. ואני חושבת שהרקדנים ב"ריקוד" של מאטיס הם בערך הסבים של שני אלה.
    http://www1.amalnet.k12.il/sites/Mifgashim/Pages/dance.aspx

    (ואגב, בארת הייתי כותבת בלי גרש בת', כי הצרפתים ודאי לא מבטאים את ה-th בשמו כמו שאנגלים היו מבטאים).

  2. פוסט יפה. הערה קטנה על בארת': אני לא בטוח שהוא התכוון לפער בין המסמן למסומן, כלומר בין המייצג למיוצג (היה ברור לכל מרגע המצאת המצלמה שהתצלום אינו המציאות, אלא נפרד ממנה), אלא בדיוק להפך: הצילום יוצר אובייקט מסוג חדש שבו המסמן והמסומן, כפי שאמרת, "דבוקים". המשמעות של זה היא כמובן גם טראגית וגם קומית, וכך האובייקט הזה מצטרף אל השפה כצורה חדשה.

  3. איזה מזל שזה היה טאגליש! זכינו.
    קישורים יפים מאוד, וח"ח על ה"הודאה בכישלון", שהופכת את מה שנראה לך ככישלון – להצלחה מסחררת.
    מאחלת לך שנה טובה ומרחיבת דעת (בהקשר של הבלוג הזה. מאחלת עוד דברים בחיים שמחוצה לו 🙂

  4. "הוא יצא לאור ב-1980, שנים אחדות לפני שמדיית הצילום פרצה לחיינו במלוא עוזה ושינתה לחלוטין את חוקי המשחק בשדה האמנותי, הסוציולוגי, הפסיכולוגי והקוגניטיבי"
    מבחינות מסוימות, ימי הזוהר של הצילום – ושיא הטלטלה התרבותית שהוא חולל – דווקא היו כבר לקראת סיום ב- 1980.
    יש לי מגזינים של צילום משנות החמישים, עם תמונות של גדולי הצלמים דאז, שהם גדולי הצלמים גם כיום. יש לי מגזין גרמני שכולו צילומים (מרהיבים) של ארועים פוליטיים ברחבי העולם בשנת 1968 (שזו השנה שהוא מסכם) – ז'אנר בפני עצמו שהיה קיים ברחבי העולם המערבי, בשנים ההן. בשני המגזינים אין כמעט מילים, רק תמונות מודפסות בגדול על נייר כרומו.
    את המגזינים האלה חיסלה הטלוויזיה, וכיום ניתן (עם קצת מזל) למצוא אותם זרוקים ברחוב בתל אביב (כך אני מצאתי אותם) .
    לא מקרה הוא שהספר הנוסף המפורסם על הצילום, של סוזאן סונטאג ("הצלום בראי התקופה") פורסם ב- 1977, סמוך לבארת.

    1. ההתייחסות במשפט הזה הייתה לפריצה של מדית הצילום אל חיי היומיום במובן של זמינות ונגישות והפקעתה מעולם של מקצוענים ואמנים. כמו שאפשר לדבר על האינטרנט של שנות השמונים אבל השיח לגביו החל מן האלפיימיז יהיה שונה לחלוטין.
      אולי הייתי צריכה לחדד יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s