על הממברנה – לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי באחר (מאמר בזכות הפרינט)

ג'יי: יש לי מילה אחת בשבילך.

לנור: להתראות?

ג'יי: ממברנה. אני אומר לך "ממברנה" לנור.

לנור: אני חושבת שהייתי מעדיפה להתראות.

[…]

לנור: ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר דמייני שאני הוא את? חשבתי שהבעיה היא שהממברנה ההרוסה והישנה הזו לא עשתה את מה שהיא אמורה לעשות, לשמור עליך בצד שלך ועלי בצד שלי. אם אני אדמיין שאתה הוא אני, איך זה ישפיע על הממברנה?

ג'יי: את לא מבינה? ההדמיה תגיע מתוכך. הדמייה אמיתית יכולה להצליח רק מתוך הקשר של מודעות אינטימית לאמיתי. כדי שאת תוכלי לדמיין שאני הוא את, עליך לדעת שאני אינני; על הממברנה להיות ממברנה עמידה, נקיה. הממברנה העמידה והנקיה בוחרת את מה לשאוב לתוכה ומקפיצה החוצה את זוהמת השאר. רק הבטוחים יכולים לדמיין באמת, לנור. לבטוחים יש ממברנות כמו ביצה נקיה וחזקה. כמו ביצית. הממברנות הללו עמידות לאינספור מתקפות מצד מערכות חוץ עצמי, הן חובטות ללא הרף את הזרים, את הראשים עטויי הזוהמה שלהם, את בתי השחי נגועי הפטרת שלהם, הם חובטים. הממברנה/ביצית העמידה הזו מחכה בסבלנות, חזקה, מרוחקת, בטוחה, וכן, היא מדי פעם תאפשר לאחר לחדור פנימה, תמצוץ אותו פנימה, בתנאים של הממברנה, תמצוץ אותו פנימה כמו זרעון, תכיל אותו בתוך עצמה כדי להתחדש, כדי ליצור עצמה מחדש. רק ממברנה חזקה יכולה למצוץ פנימה זרעון, לנור.

 (מתוך: "מטאטא המערכת" של דיוויד פוסטר וואלס. התרגום שלי, ואני אשמח לחלוק עוד חלקים מהתרגום ויה מייל, אם תבקשו יפה)

במסגרת הקורס "פסיכולוגיה של המבוגר והזקן", בשיעור על משולש האהבה של סטרנברג,  אמר פעם פרופ' דוב שמוטקין את אחד המשפטים שנחקקו עמוק בזכרוני ורודפים אותי מאז –To love is to lose oneself and to find oneself in another. אני מאמינה במשפט הזה, מאמינה שהוא תקף לגבי כל מערכת של יחסים – מדינית, חברתית, ותרבותית – ולאו דווקא לאלה שבינו ובינה. משמעות המשפט מבחינתי היא שאנחנו מוצאים את עצמינו רק אם אנחנו מוכנים לאבד את עצמינו, אבל כדי לאבד את עצמינו, עלינו לדעת מהי אותה עצמיות. או במילותיו הציניות למחצה של פוסטר וולס, רק ממברנה חזקה יכולה למצוץ פנימה זרעון…

מזה זמן מה מנסים לשכנע אותי שהפרינט מת, שאני לומדת מקצוע עקר שהולך ומתייתר משנה לשנה. הפוסט הבא הוא נסיון לא להגן על הפרינט אלא להבין את מקומו (ומקומי) בעולם החדש. זהו מאבק על זהות, על העתיד, והוא נוגע גם לתחומים אחרים שהושפעו מזרועות התמנון חובקות העולם של האינטרנט.

העתיד מאחורינו! חרדת העתיד הקרוב

התפיסה הרווחת כיום היא שהאינטרנט הוא הגרסא המתקדמת והמשודרגת לכל מה שקדם לו, ושסופו לייתר לחלוטין כל מדיה אחרת. התפיסה הזו מעוררת תגובות חרדה שמרניות – נבואות אפוקליפטיות בדבר מחיקת הצורך ביחסים חברתיים, מות המילה הכתובה, מות הכישרון ועתיד הנשלט כולו על-ידי מציאות מדומה. מנגד, ניצבת תנועה אחרת, שמרנית לא פחות, זו הממהרת להספיד את המדיות הישנות, לרוץ בזרועות פתוחות ועינים עצומות אל עבר העתיד למצוא בו מבטחים ונחמה מפני פגעי ההווה, הו בעתיד הנהדר הזה, לא נצטרך לקרוא, לכתוב, לצאת מהבית, לפגוש אנשים וכל שאר המטלות המייסרות הללו.

"אינני מפחדת מן העתיד!"

גם אלו וגם אלו טועים, בעיקר משום העובדה שבעיני היחס בין האינטרנט לבין כל המדיות ה"ישנות" אינו יחס אבולוציוני אלא מפגש תרבותי, אפשרות של התפתחות הדדית. אסביר:

הופעת האינטרנט בשנות השמונים משולה בעיני להופעת הצילום כמדיה אומנותית נפרדת אי שם במאה ה-19, הופעה המייתרת לכאורה את האומנות המימטית, זו המנסה ליצור חיקוי נאמן של המציאות. מבחינה תיעודית, התפיסה הרווחת הייתה (ועודנה) שהציור והפיסול לעולם לא יצליחו להשתוות לרמת הדיוק של הצילום, ולכן אין בהם עוד צורך.

בהינתן מצב שכזה, לאומנות החזותית לא הייתה ברירה אלא לנסות להגדיר מחדש מהי המהות שלה, לנסות למצוא ולחדד את ההבדלים בינה לבין הצילום. השאלות והתהיות הללו הובילו למעשה להתעוררות היסטורית של האומנות במאה העשרים, ולהופעתם של עוד ועוד זרמים ואידאולוגיות אומנותיות שבחנו את יחסי התלות וגבולות המרחק שבין המציאות לבין הייצוגים שלה. הספקות שהוטלו אז לגבי האומנות הגיעו גם לצילום, ערערו על ההנחה המוטעית בדבר הלכידה המושלמת של הצילום את המציאות, והובילו למתיחת גבולות רעיונית שבאה לידי ביטוי באומנות המצולמת כיום.

וולפגנג טילמנס, זוכה פרס טרנר לשנת 2009, מערער על המימזיס

על פניו, נדמה שמערכת היחסים בין הפרינט לווב היא כזו בה צד אחד במשוואה מרכין ראשו מול הצד השני, כלומר, שהפרינט איבד את עצמו אבל לא הצליח למצוא את עצמו באחר (שהממברנה שלו חלשה משמעותית). מבט על הנעשה היום בעיתונות היומית מחדד את ההבחנה הזו. העיתונות מציבה עצמה במרדף שווא ומועד לכישלון מול המדיה האינטרנטית – אם על ידי פניה לכתיבה התואמת לכאורה להפרעת הקשב המקוונת: צעקנית, צהובה ומהירה יותר, המלווה גם בתגובות נהי היסטריות על אובדן הדרך (כמו זו של רענן שקד) ; ואם על ידי העיצוב הגראפי – כותרות גדולות, ריבוי כותרות משנה וצילומים פרובוקטיביים (תופעה שאינה פוסחת גם על עיתונים "ממלכתיים" יותר, ודי להציץ בעמוד האחורי של מוסף הארץ, זה עם הקווים המגוחכים, בכדי להווכח בטענה הזו).

כאמור, זוהי תגובה המושתתת על ההנחה לפיה ישנו צד אחד עליון על הצד האחר, לפיכך על הצד הנחות לעשות ככל שביכולתו להידמות לזה העליון. (וכן, לחלוטין יש כאן רמיזה גסה לזרמים פמיניסטיים מסויימים). אבל לא הכל קודר בעתידו של הפרינט, יש זרם אחר, מודע יותר, מתקדם יותר, המחלחל את דרכו מתחת לפני השטח.

בין הקליק לבלתי-מוקלק

הבלוג הצנוע הזה שואף להיות רלוונטי תמיד, אבל מפאת קוצר הרוח וקוצר הזמן יסתפק לעת עתה בלהיות רלוונטי רק לעיתים. זה זמן מה שאני רוצה לכתוב על מגזינים בארץ, במיוחד בעקבות השקתו של מגזין חדש כזה או אחר, הבעיה היא שהאירועים הללו לא פוסקים. מדי כמה שבועות עומלים דפסי העיר על יצירה מודפסת חדשה הדוחקת את זו שקדמה אל תהומות הנשיה.

בקיץ האחרון ראינו כיצד כל בר/מועדון המכבד את עצמו מוציא תחת ידיו מגזין יעודי, סוג של פרסומת משודרגת, המופצת בטכנולוגיה הפרימיטיבית הזו של הפרינט. הדוגמא הבולטת לכך היא כמובן המגזין פאי של התדר (אפשר לקרוא ראיון עם יוניל, המעצב של פאי, כאן, ומומלץ, אם כבר, גם לבקר באתר שלו). אבל מבחינות רבות המגזין הזה לוקה בתסמינים הדומים לזו של העיתונות היומית. העיצוב כאמור נהדר, אבל התוכן מתקשה להצדיק את קיומו, הוא נדמה בעיני כסוג של אתר אינטנט מודפס: כזה אשר מקמץ במילים, ממעט להרחיב על הנושאים המסוקרים בו, ובעיקר מעורר תסכול מכך שנגזלת מאיתנו האפשרות להקליק על ה"לינקים" המוצגים. במילים אחרות, התוכן של פאי חוטא למהות של המדיה המודפסת בכך שהוא מנסה לאפיין עצמו בצורה מקוונת. מגזינים אחרים מאותו הז'אנר, כדוגמת Flakes של הברקפסט, או כבשה שחורה, חוטאים למהות אחרת של המדיה המודפסת: הם כתובים במיש-מאש פוסט מודרניסטי המערבב כותרות באנגלית עם טקסטים בעברית (שהם גם, לרוב, רדודים משהו), במעין נסיון לשאת אמירה גלובאלית במדיום שבעיקרו הוא מאוד מאוד מקומי.

מממ.... פאי... אומנומנום

אם כך, ישנן שתי תכונות המבדילות את המוצר המודפס מזה המקוון – ראשית, היותו בלתי ניתן להקלקה (un-clikable)  במובן זה שעליו להכיל בתוכו את כל המידע הדרוש להבנתו (כלומר, לא להסתמך על לינקים לאתרים אחרים) ושנית – העובדה שהוא מוגבל מבחינת ההפצה שלו.

במקביל לגל המגזינים ה"טרנדיים" שהוצג לעיל, אפשר לזהות גל נוסף מרגש הרבה יותר – תנועה תרבותית שאפשר לתייגה תחת המונח אינדי-זין (indie-zine, לא indisign, כמובן). מדובר בכתבי עת ובמגזינים בסדר גודל משתנה, שאינם תלויים בגוף חיצוני לצורך הפצתם. אם הסגנון המוזיקלי הנושא שם זהה צמח מתוך תנועת הפאנק, הרי שהאינדי-זין צמח מתוך הפנזין, אותו אוגדן נהדר, עשוי כולו לפי אתוס DIY פאנקיסטי של גזירה, הדבקה, צילום בזירוקס והפצה במחיר עלות. (תופעה שנתנה אותותיה גם בארצינו, הגיעה לשיאה אי שם בעשור הראשון למאה, ומתועדת לעילא בארכיון הפנזינים)

מתוך הפנזין ילדות עשוקה

 לטעמי המבשר, או לכל הפחות נושא הדגל של מגמת האינדי-זינים בארץ, הוא כתב העת מעין על כל נגזרותיו. מעין מתבסס מבחינה רעיונית הן על תפיסת עולם פאנקיסטית, חוץ ממסדית, והן על מסורת של עיתונות עצמאית שלבלבה כאן בסוף שנות התשעים בואך שנות אלפיים, בחור הזמן שנפער בין הוזלת מחירי הדפוס הצבעוני לבין השתלטות האינטרנט ותרבות ערוץ שתיים על החברה הישראלית (מגזינים ובמקומונים כדוגמת מוניטין42 מעלות, עכבר העיר, הזמן הורוד, והפנזין למתקדמים הזן הורוד). בנו הממזר של מעין, מערבון, שאותו אני מחבבת במיוחד, כתוב כולו בסגנון אינטיליגנטי, לא מתנשא, באופן המאפשר אפילו לשכמותי, מי שמצהירה במופגן על סלידתה מקולנוע, להינות ולהחכים ממנו. גם מעין וגם מערבון קסומים בעיני בעיקר בשל העובדה שהם מאוד לא גלובליים, הם מתרכזים בתופעות תרבותיות הנעשות פה קרוב, ועל כן מאפשרים לי להזדהות עימם. הם חפים מהיומרנות המבאסת הנסוכה על פני מגזינים אחרים, מכיפוף הראש המביש בפני ה"מערב". העקרונות הללו באים לידי ביטוי גם בעיצוב, בסידור הטקסט התכליתי א-לה מסמך וורד, ובהחלטות להציב גיבורי תרבות מקומיים, כדוגמת עזמי בשארה ונינט טייב, על שעריהם. (או כפי שהיטיב לנסח זאת צ'יקי  בעצמו: עיצוב מינימלי, לא דחוס אך מוקפד, שייראה מעט כלא-עיצוב אבל יהיה נח ונעים לקריאה, תגובת נגד למגזינים שנראה שהמעצב נמצא בהם במרכז ולא הטקסט. התוצאה מאוד לא מאומצת ולא מתחנפת.)

מעין, גליון שישי

העבר מת – יחי העבר!

מעין הוא רעיון, אידאולוגיה, תופעה שיכולה להתקיים כמעט אך ורק כגרסא מודפסת. הוא זמין, בעל תפוצה רחבה אך סלקטיבית, ומוגבל למקום ולזמן – ובזה טמון סוד קיסמו.

לתקופה מסויימת היה אפשר לטעות ולחשוב שמעין הוא תופעה ספורדית, מוטציה של הטבע העיתונאי שתיכף תפוג מן העולם כלעומת שבאה, אך הייתי רוצה להאמין שלא כך הדבר. אני נתלת בניצנים קטנים של תקווה, מיזמים מודפסים המקיימים את הערכים המהותיים של העולם המודפס, כדוגמת קול הפליטיםושישה ימים ביוני, אלה מעוצבים בתכליתיות ועשויים לעילא (קול הפליטים עוצב בארבע שפות: אנגלית, עברית, ערבית ואמהרית, על ידי בן נתן העשוי ללא חת, שתרם מפונטיו גם לפאי של התדר). הם אינם מתיימרים להיות יותר ממה שהם, אבל עושים את מה שהם עושים באופן טוטאלי. נכון אמנם ששני המיזמים הללו חלפו כלעומת שבאו, מיזם מיזם וסיבותיו שלו, אבל אני בטוחה מקווה שעם הזמן נזכה לראות עוד ועוד פרוייקטים מודפסים ומופלאים שכאלה, קפסולות מזוקקות ויחידאיות של מידע מעוצב.

ההתגבשות של הפרינט כמדיום נפרד מאפשרת גם את הקסם החד פעמי שנוצר ברגע שבו מאבדים את העצמי ומוצאים אותו באחר – אנו עדים לעוד ועוד גלישות בין שני העולמות, כמו תערוכות המוקדשות לצילומים מאפליקציות סלולאריות או מהדורות מודפסות של אתרים אינטרנטיים (רק לאחרונה הושק הגליון השני והחגיגי של בצק אלים, וישנן שמועות שגם באנטייטלד מתכננים מהלך דומה), כאשר ברור לכל שהדפוס לא בא על חשבון אתר האתר, אלא מספק לו חוויה משלימה, ייחודית, כמו יצור אחד העומד איתן על שני רגליו. (את התהליך ההפוך, בו אתר אינטרנט מאפשר חוויה משלימה למוצר המודפס אפשר לראות למשל באתר של המגזין העילאי Fantastic Man)

האדם הפנטסטי

[באותה נשימה, אני חייבת לציין שהדבר הזה שאתם קוראים עכשיו שייך לאותו איזור לימינאלי שבין הפרינט לאינטרנט – לא מדובר בפוסט רגיל בבלוג כיוון שהוא מחייב את אותה הסבלנות השייכת לעולם המודפס, ובה בעת, הוא אינו יכול להתקיים בעולם המודפס כיוון שהוא לא עונה לאף הגדרה או נענה לאותם תכתיבים החלים על מאמרים (עיתונאים/אקדמיים) רגילים. כן, אני לחלוטין מודעת לעובדה שאני תוצר של החברה בה אני חיה: חסרת סבלנות בכל הנוגע להפצת מידע ורעיונות ומכורה לחיזוקים מיידיים ולעצמאות שיש באינטרנט. האם אני חושבת שזה בעייתי? לא, כנראה שלא]

חג שמח!

(תודה רבה לעדי סברן המהממת, מהבלוג המהמם לא פחות טאבולה ראסה, שסיפקה חיזוקים חיוביים ומקורות מידע, ולרועי צ'יקי ארד שענה למיילים המבולבלים שלי.)

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “על הממברנה – לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי באחר (מאמר בזכות הפרינט)”

  1. נחמד, אבל, את כותבת על "כיפוף הראש המביש בפני ה"מערב"", אבל בוחרת לפתוח את הפוסט בתרגום של פוסטר וואלאס?

    1. ראשית, תודה.
      לדעתי הנסיון למכור איזושהי חוויה של אמריקניזציה בלבנט היא מגוחכת, בד בבד, לגמרי לגיטימי בעיני ללמוד ולהעשיר את עצמך מתרבויות אחרות. פוסטר וואלס מנסח את הרעיונות שניסיתי להעביר בצורה משעשעת ורלוונטית, והיה נחמד לפתוח עם זה את הפוסט.

      1. אילו תרבויות אחרות? האם כשאת כותבת "מעוצב לעילא", את מתכוונת לעיצוב ישראלי, אמריקאי, או כזה המושפע מתרבויות אחרות?

  2. אל תקשיבי לטרחן פה למעלה. פוסט מעולה, כתוב לעילא (בסטנדרטים ישראלים, אמריקאים ואינדונזים), הבחנות מדויקות. אבל יותר מההבחנות אהבתי את הסקירה שנתת פה למגזינים מקומיים – זה מעין נון-נושא, מדברים על פנזינים, אבל מי בכלל כותב עליהם? (שירה כותבת עליהם! http://www.sipurpashut.net/showsipur.asp?catid=3&subcatid=20&id=1005). בקיצור, כמעט ולא כותבים עליהם. מגניב מאוד.

  3. מותק זה פשוט נהדר- משכיל ואינטיליגנטי ובעיקר תשוקתי (רא' "קפסולות מזוקקות ויחידאיות של מידע מעוצב.")
    print is dead! long live (n love) print!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s