על התרגום: או – מחשבות שעלו בי בעקבות קריאת 24 העמודים הראשונים בתרגום לספרו של דיוויד פוסטר וואלאס

גדלתי בסביבה דוברת אנגלית, ובשל כך קשה לי, ברמה הפיזיקאלית ממש, לקרוא תרגומים מאנגלית לעברית. איני יכולה שלא לראות מבעד למילים העבריות את המקור האנגלי, וכל אימת שתשומת ליבי מופנית לכך אשליית הקריאה נגוזה, רצף הקריאה נפסק, ועלי לחזור ולקרוא את אשר קראתי כדי להזכר מה בדיוק היה המשפט שאופן הרכבתו הקשה עלי להבין את תוכנו (1). ואכן, כל קריאה ספרותית מורכבת, בדומה לעיצוב, מרובד התוכן ומרובד הצורה: בזמן הקריאה בסיפורת טובה אנחנו יכולים להתפעל הן מן הסיפור והן מאופן הרכבתו, כלומר, מבחירת המילים, צורת ניסוח המשפט, המרבד הלשוני וכן הלאה, אך ברגע שזה בא על חשבון זה  – כלומר, שאין איזון באוהאוסי בין הצורה לתוכן – אנו מודעים לקיומו של אחד על פני האחר, וחוויית הקריאה הרציפה נפגמת. (2)

לפני מעט יותר משנה, בעת ביקור בניו יורק, רכשתי (בהמלצת הגרסיונרים) את הספר רק ילדים שכתבה פטי סמית'. חוויית קריאה בספר כה-ניו-יורקי בניו-יורק עצמה הייתה לא פחות ממרגשת, אני זוכרת בדיוק איפה הייתי ומי ישב מימיני ומה הוא קרא ומה היה מזג האוויר בחוץ בזמן שקראתי את הפסקה הפותחת של הספר [בית-קפה-חנות-ספרים בלואור-איסט-סייד. בדיוק התחיל לרדת גשם ששבר רצף של שלושה ימים (לפחות) מיוזעים ומהבילים, כך שלא יכולתי לצאת עם שללי לרחוב עד יעבור זעם. ישבתי באיזור בית הקפה שבדיוק נסגר כי היה בערך שש ואולי שתיתי תה, או רציתי לשתות תה. בכל אופן התחפנתי בצורת עובר והתחלתי לקרוא כשמימיני ישב נער שחור ומרשים שקרא ספר שכתב גיל סקוט הרון, וחשבתי שזה מעניין שכותרת הספר נכתבה בגיל-סאנס. אם כי בדיעבד אני כבר לא בטוחה שהספר של גיל סקוט הרון נכתב בגיל סאנס, אלא בפונט סאנס-סריפי אחר.

הספר "העיט" מאת גיל סקוט הרון שכותרתו נכתבה אולי בגיל סאנס

ביקשתי גם לצלם את הנער המרשים שקורא בצורה מרשימה את הספר המרשים, אבל הייתה ברשותי מצלמה חד פעמית ששרפה את התמונה. אחרי ששכך הגשם, יצאתי חזרה לרחוב וצעדתי לכיוון תחנת הרכבת ביוניון סקוור. בדרך חזיתי באחת השקיעות המרהיבות בחיי, עטורת זהב וקטיפה סגולה, ולא יכולתי לצלם אותה עם המצלמה החדפ"ית המצ'וקמקת, וטוב שכך, כי לא נעשה שום אאוט-סורסינג (מיקור חוץ) של הזיכרון אלא רק צריבה רשתית שמתועדת לפרקים גם במילים, אבל זה מסיפור אחר).

אני גם זוכרת איפה הייתי ומה עשיתי בזמן שקראתי את אותה הפסקה בעברית, בעיקר כי זה היה לפני כחודש, ואני זוכרת שמה שבעיקר תסכל אותי הייתה העובדה שממש התקשתי בקריאה, המשפטים כאילו לא הצליחו ליצור רצף קוהרנטי, אלא היו מעין בלילה סביכה של מילים. אותו זעם עמום התלווה גם לקריאה של מספר תרגומים נוספים מאנגלית לעברית, כל אימת למשל שנתקלתי בתואר האופן (3), והיו ספרים שטרקתי בכעס ממש, נשבעת לא לעלעל בהם שוב לעולם. [הזעם הזה כמעט שאינו קיים בי כשאני קוראת תרגומים משפות אחרות, אולי כי המתרגמים טובים יותר ובוודאי כי אינני מכירה את שפת המקור. על-אף שלא מזמן יצא לי לטרוק ספר שתורגם מרוסית].

וואו הפוסט הזה מתחיל להראות כמו רצף מילים די מטורף, לא? הנה תמונה משעשעת להפגת כל המלל העודף הזה: אני וחבר-מתורגם (גם בניו-יורק, האמת, אבל מ-2009). צילום: אחקטן.1

ובכל זאת אני מאמינה במפעל התרגום. לא מתוך תפיסה בדלנית של העברית, או שלילת תרבויות, אלא משום שאני מאמינה בעברית. בהיותה שפה צעירה ודינאמית, העברית זקוקה לכל העזרה שהיא יכולה לקבל (4), ומפעל התרגומים, גם אם מקרטע ולעיתים מביך, מעשיר את השפה העברית ולו רק בשל העובדה שהתרגום לעברית מאלץ את המתרגם להתמודד מול שפות ותיקות ועשירות בהרבה, והדרך היחידה למלא את החלל הזה היא על-ידי עיסוק מוגבר בעברית: שאלת שאלות, מתיחת גבולות, פירוק ובניה מחדש, כל אלה לצורך יצירה של רצף מילים אמין.

*

לפני זמן מה נכחתי באירוע סמי-השקתי שהתקיים לכבוד התרגום החדש לספרו של דיוויד פוסטר וואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (5) (שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו וכו') בו הציגה מישהי (שאני מניחה שהיא המתרגמת, אלינוער ברגר, אם כי היא לא הציגה את עצמה. לפחות לא באותו הזמן שאני הייתי נוכחת) סרטון קצר בו פוסטר-וואלאס מדבר על מושג השקט, ועל איך אנחנו, כחברה פוסט מודרנית ודקונסטרוקטיבית, איבדנו את היכולת להתרכז בדבר אחד, בפעולה אחת רציפה, לחוות חוויה של שקט. חשבתי שזו טענה מעניינת ותהיתי אם היא עדיין רלוונטית, כמעט עשר שנים אחרי, ו/או האם היא רלוונטית לגבי – האם אני מסוגלת לשהות בחוויה של שקט? האם הוא בכלל עוד קיים, שקט כזה, ריטליני, ביצור פנימי?

בין כך ובין כך אני מוצאת שהאמירה הזו מעניינת במיוחד בכל הנוגע לספר של וואלאס עצמו – התרגום של הספר, וכן התרגום הטיפוגרפי של הספר, כאילו מונעים מבעדי לשקוע בו. לא אתעכב כאן על כל פרט ופרט שהציקו לי במהלך הקריאה, רק אציין דוגמא שהטריפה אותי במיוחד – ההתעקשות המשונה לקרוא לשיט התענוגות עליו משייט פוסטר-וואלאס, (המשמש כתמה מרכזית בספר): "7לק", תרגום אולי מילולי ואולי מחושב ל-7NC שבמקור. עכשיו, בעברית, העובדה שמערכת הניקוד (כלומר, חטף-פתח-קמץ-סגול וכיו"ב) היא למעשה כמעט ולא קיימת בשפה הכתובה, גורמת לכך שכל מקבץ רנדומלי של אותיות הוא מילה בפוטנציה. ולכן, בעוד הקורא באנגלית יקרא  7NC כ"סוון אן סי" או אפילו "סוון נייט קרוז", אני קראתי רק "שבע לק". אם לא די הכך, בחר העורך הגראפי של הספר (נניח) להגדיל את הפונט במילים נבחרות בטקסט הרץ, ובכללם גם את המילה 7לק (שכאמור, מופיעה די הרבה בספר), כך שגם אם רציתי, לא יכולתי שלא לחוות את הספר כסדרה של ליקוקים. פויה. (6)

העניין הוא, שתרגום גראפי של ספר הוא לא פחות מלאכת מחשבת ולא לחלוטין מתוגמלת כמו כל תרגום ספרותי. טיפוגרפיה של טקסט רץ, בתצורתה המשולמת, וכמו תרגום טוב, שואפת להיות שקופה לחלוטין – במובן זה שברגע שאנו מודעים לקיומן הקסם נגוז, כמו איזה זאב ערבות מצוייר שרק המבט כלפי מטה מוביל להכרה הטראגית בעובדה שהוא עומד ליפול. בדומה לשפה עצמה, הרי שמערכת האותיות העבריות שונה לחלוטין מרעותה הלטינית: במבנה האות, בציר המרכזי שלהן (מאונך בלטינית ומאוזן בעברית), באופן ההתפתות (7), וזאת כמובן בנוסף להבדלים הידועים מאליהם כמו כיוון כתיבה וחלוקה ל-lower case ו-upper case (אלוהים, פוסט על תרגום ואין לי מושג איך מתרגמים את המושגים הללו לעברית!).

לכן למשל, העובדה שטכנית ניתן להטות אותיות בעברית אינה בהכרח ערובה להצלחה בתחום זה (8). העניין חמור פי כמה כאשר מעצבים מתעלמים בגסות מן העובדה שמילות הקישור באנגלית מגולמות על פי רוב בעברית באותיות בודדות המתווספות למילה (המילים and ו-the לעומת ו' החיבור וה' הידיעה בהתאמה), ומטים רק את אותיות המילה ללא אות הקישור, כך שאותיות מסויימות נשענות בגמלוניות מטרידה על ו' החיבור שקודמת להן. ייתכן גם כי הגדלה ספורדית של מילים אינה בהכרח הפתרון האידאלי לבעיית התרגום של אותיות "גדולות" (upper case). פתרונות אלגנטיים יותר כמו שינוי בריווח או אף שינוי בסגנון האות (פונטים סריפיים לעומת סאנס-סריפיים למשל) חייבים להיעשות בעדינות, בתשומת לב, עם מחוייבות ללא סייג להרמוניה.

אחת הגירסאות לעטיפת הספר באנגלית. עיצוב: מייקל איאן קיי (Michael Ian Kaye)

ואולי הדבר חורה לי במיוחד כי אני מרגישה שוואלאס כותב בצורה שמייחסת חשיבות גם לנראות של המילה הכתובה – והנטיה שלו להערות שוליים מעידה, לפחות בעיני, על רגישות גראפית מסויימת לגושי טקסט. לא אחת בספר מתייחס וואלאס ישירות לעיצוב של דבר דפוס כזה או אחר (9) ומשום כך, אולי, עבודת עיצוב שהיא לא פחות ממדוייקת לעילא נראית לי, ואני יודעת שאני מגזימה פה, סוג של פגיעה בכבודו.

והוא מת, להזכירכם.

*

לאלו מכן שצלחו את שפעת הטקסט הזו ומעוניינות לקרוא טקסטים שנכתבו על ועל-ידי נשים שמבינות קצת יותר ממני בתחום, אני ממליצה לקרוא את המאמר שכתבה אילנה המרמן וגם את הראיון שנערך עם נילי מירסקי.

_________________________________

  1. בהמשך הקריאה יסתבר בדיוק עד כמה יכולת ניסוח המשפט שלי בעברית מושפעת באופן עמוק, ושגוי תחבירית, מהשפה האנגלית המתרוצצת בראשי. ואותה התרוצצות, אותה מודעות עודפת, אולי בעוכרי, אבל היא במובנים רבים הקטליזטור של כל הפוסט הזה. אז הא.  (והקטע שבו אני מתחילה משפטים עם ו' החיבור הוא טעות מודעת ולחלוטין מושפעת מאנגלית) (וכן, אני עושה את הדבר הזה עם הערות השוליים. כן.)
  2.  ישנם כמובן סופרים (ומחזאים, ואמנים) רבים ודגולים שזוהי מטרתם – ערעור חוויית הקריאה והפניית תשומת הלב למעשה הקריאה – דיוויד פוסטר וואלאס, בהערות השוליים שהפכו לאחד מסימני ההיכר שלו, הוא ללא ספק אחד מהם. למרות זאת, יש להבדיל בין פגיעה ברצף הקריאה שהיא חלק מחוויית הקריאה לבין פגיעה לא מכוונת שהיא היא הנושא שלשמו התכנסו.
  3. כלומר, תיאור אופן עשיה של פעולה, שבאנגלית נעשה בצורה אלגנטית ע"י הסיומת ly. העברית הרבה פחות סובלנית לתואר האופן, מה שעלול, בידיים לא מנוסות דיה, להוביל לפסקאות עמוסות במילה "באופן" באופן שהוא לא פחות ממעצבן ממש.
  4. (all the help she can get)
  5. תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים. ומסתבר שאני מחזיקה בידי את ההוצאה השלישית של הספר, כאשר ההוצאה הראשונה מתוארכת ליולי 2012. שזה פרט מדהים ומטריד כאחד.
  6. בבקשה תגידו לי שזה לא הפריע רק לי!
  7. ברמה הכי שיטחית ניתן לומר שלאותיות הדפוס העבריות יש שורשים קליגרפיים ואילו לאותיות הלטיניות יש הן שורשים קליגרפיים והן לפידריים (כלומר, טכניקה של חריטת אותיות באבן) (היי, יקי).
  8.  ניסיתי לנסח מדוע, בשל מבנה האות העברית, פונטים במשקל נטוי אינם דבר מובן מאליו (מלבד דוד נטוי, אולי הפונט היחיד בעברית שהגירסא המוטה שלו יפה יותר מהמקורית), אבל קצת כשלתי בלשוני ובאיזשהו מקום קיוויתי שלאאא יהיה איזה פוסט יעודי בנושא. בינתיים מצאתי את הדיון המעניין-אם-כי לא-לחלוטין-מקיף הזה.
  9. למשל בעמ' 42, כשהוא מתייחס למאמר שנכתב ע"י גוזף קונרוי ומופיע בחוברת המחולקת על הספינה: "אבל מה שבעיקר גרוע הוא שהפרוייקט "שיט הסלבריטי שלי…" והעימוד של המסה בצועו בדרך תחמנית […] ה"מסה" של קונרוי מופיעה כתוספת, מודפסת על דפים דקים יותר ועם שוליים שונים מאלה של שאר החוברת, מה שיוצר את הרושם שהיא חלק מתוך משבו גדול ואובייקטיבי שקונרוי כתב."
מודעות פרסומת

6 מחשבות על “על התרגום: או – מחשבות שעלו בי בעקבות קריאת 24 העמודים הראשונים בתרגום לספרו של דיוויד פוסטר וואלאס”

  1. הדוברת באירוע הייתה נגה אלבלך, עורכת הספר (והסדרה), ולא אלינוער ברגר (שגם השתתפה).

    מסכים בנוגע להחלטות הטיפוגרפיות בעברית. אבל אני מבין גם את הקושי ולא מתעלם ממנו. במקור יש מילים מודגשות ומילים מוטות וגם שימוש (מסיבי) בקפיטליזציה של מילים רגילות כדי להפוך אותן ל"מושגים" או שמות ולא סתם לתיאור.

    בעברית, אבוי, פשוט אין מקבילה לזה. אתה לא יכול להדגיש את האות הראשונה. כל בחירה שהייתה נעשית הייתה בהכרח חסרה ומבאסת, והיא ביאסה גם אותי (זאת לצד טעויות אחרות בתרגום עצמו שמצאתי וסימנתי כל כך הרבה עד שהשלכתי את הספר הצידה וחזרתי לקרוא את המקור).

    אז הבחירה נשארת: לעשות בחירה לא-מספיק-טובה של עיצוב *או* להתעלם לחלוטין מהפורמטינג הזה *או* לא לתרגם בכלל. כך שאני מקבל את זה כרע במיעוטו.

    אבל הנה שאלה: איך היית מעצבת את זה בעברית?

    1. הממ, שאלה מעניינת. אני חושבת שכיום הבעיה היא שבתחום של פונטים לטקסט רץ אין ממש אופציות. למעשה, יש בעצם רק פונט אחד (טוב) שאיתו מדפיסים ספרים, הלא הוא פרנק-ריהל-הזכור-לטוב. הבעיה היא שפרנק-ריהל, גם אם מאוד מוצלח בתחומו, לא לחלוטין חף מבעיות: יש לו רק שני משקלים (רגיל וכבד), וכפונט שמלכתחילה הוא "שמנמן" המעבר שלו ממשקל רגיל לכבד הוא לכל הפחות מגושם, אולי אפילו מביך.
      אחד הפתרונות לבעיה הזו הוא שינוי במאפיין אחר של האותיות, למשל בריווח (בהוצאת "בבל" עושים את זה בצורה מאוד אלגנטית בספרים של תומס ברנהרד וכמובן של זבאלד). פתרון אחר יוכל להיות שינוי בסגנון האות (מעבר מסריפי לסאנס או להפך) – שזה אגב פתרון שכן השתמשו בו בספר המדובר, אם כי השתמשו בפונט שנראה "נמוך" יותר מהפונט המקורי, ודק בהרבה, מה ששוב פגם בקריאות ובנראות.
      בעיקרון פשוט צריך לבדוק ולהדפיס ולבדוק ולהדפיס ואני חושבת שזה השלב עליו דלגו בספר, וזה מה שמפריע לי. כלומר, בהקשר למה שאתה כתבת, בין פתרון לא מספיק טוב לבין לא לתרגם בכלל נמצאת האופציה של לעבוד קשה ולגרום לזה לעבוד, כי זה לחלוטין אפשרי.
      יתר על כן, אני חושבת שאנחנו בתקופה מעניינת מהבחינה של עיצוב פונטים – כבר עכשיו נעשים אי-אלו פתרונות לעצב פונטים לטקסט רץ (הפונט "רץ" של עודד עזר, או 2 דוגמאות ממש מוצלחות בעיני מהשנה האחרונה: "ימים ולילות" של בן נתן ו"ציונה" של אופיר מרקוס), כאשר מעצבים מודרנים מעצבים מלכתחילה פונט עם יותר ממשקל אחד-שתיים כך שיש יותר וריאציות בעיצוב (למשל, נפתחת האפשרות להדגיש חלקים בטקסט ע"י ירידה למשקל קל יותר, או אפילו נטוי!). אני חושבת שהזמינות והתפוצה של פונטים מקבילים לפרנק-ריהל הולכת להתרחב, כמו גם ההסתגלות של העין שלנו לפונטים האלה, זו רק שאלה של זמן. בכל מקרה, יהיה מרגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s