על השחיקה

בשבוע האחרון אני שוקלת ברצינות לדחות את סיום התואר בשנה. זה הצעד הכי מתבקש ורציונלי – עכשיו כשמצאתי עבודה רצינית, שהיא אולי המקבילה המשרדית, האפרורית בדרכה למשרת עיצוב נחשקת. שעוברת במסדרונות של עיתון, שמגשימה לי פנטזיה, קטנה, ילדותית, אזרח קיינית, אבל רק דרך סימביוזיה. ובכל זאת, עבודה. שמאפשרת לי לעמוד שוב על רגליי ולחוש את העצמאות שנגזלה ממני כשבחרתי ללמוד עוד תואר ראשון בגיל 25. כשהטלתי על עצמי 4 שנות תלות מוחלטת. שבסופם אולי יחכו החיים האמיתיים, סוף סוף, כביכול, נניח, כי אולי, בעצם, אני לא מוכשרת כמו שאני רוצה להיות, לא יצירתית, פחדנית, לא לוקחת סיכונים, בוכה יותר מדי. מכשילה את עצמי. ואולי הדבר הכי הגיוני לעשות זה לעצור רגע. להחזיר שליטה לחיים שלי, לנשום עמוק, לעבוד, להרוויח כסף. לטוס לחו"ל, קצת, לקנות מגזינים.
לכתוב. לכתוב בלי נקודות אלא רק, בפסיקים – ובמקפים
לנשום. באמת באמת לנשום.

אבל היצירה היא סבל
אבל הסבל הוא סבל
אמנים גדולים מתים מטיפוס אחרי יצירה גדולה באמת. אמנים גדולים ממציאים עצמם מחדש כאילו עצמיות היא דבר בר-המצאה ומתגלגלים לאורך השנים באישיות בוטחת, לא היסטרית, שעומדת איתנה בשינויים של החיים, שלא מתים מטיפוס.
אמנים קטנים מתייחסים למעשה היצירה שלהם כאל אמנות גדולה. נותנים פרשנות מיסטית ומטאפורית למעשה היצירה, נותנים לזה שם, משמעות. נושמים נשימות גדולות לפני ומחכים להשראה. מאמינים ב"השראה". וכשהיא לא מגיעה מחליטים החלטות גדולות: שלא מחכים יותר שההשראה תבוא אלא פותחים לה מקום גדול גדול בתוך הראש הקטן שלהם שמלא בטירדות חיים קטנות. וכורתים מעליהם מסגרות לימודיות מלחיצות. שנותנים משמעות מיסטית למילה אתגר. למילה כישרון.

תמיד הייתי אדם כותב. כילדה, רציתי מאוד כישרון מיוחד שכזה, שמטפחים מגיל אפסי והופכים בזכותו לילדי פלא מפורסמים (הרצון להיות משהו שאינני מלווה אותי שנים, אחד החלומות האהובים עלי כילדה היה החלום בו אני סינית). רק כעבור שנים הבנתי שאם יש משהו שאני מטפחת מתחילת אינקץ הימים הרי זהו מעשה הכתיבה.
במובן הכי קלישאתי הכתיבה היא התרפיה שלי, המקום שאליו בורחות נערות מפוחדות שאין להן מקום לשפוך הרים של רגשות וכאב ואובדן אלא למילה המוקלדת (היא כמעט תמיד מוקלדת), בבליל רנדומלי של מילים שנושאות בחובן משמעויות, שההקשרים שלהן, המהלכים הסמנטיים שלהן, נהירות רק לך. והם היום אנדרטה, עדיין כואבת, מהדהדת, עדיין קיימת, לאדם הזה שהיית, ששנאת.

בשנה האחרונה כמעט ולא כתבתי בכלל. סיבות טכניות השתרגו והשתרכו במעצורים נפשיים: המחשב הגדול והגוהר לא מאפשר את הכתיבה האינטימית, המקלדת חסרה מקשים הכרחיים בזרם כתיבה אקספרסיבי והמילים כלואות בין נקודות. מילים של צבא. מילים. של. כלום.
היכנשהו בנובמבר קיבלתי הצעה לכתוב מאמרי דיעה קטנים ל"הארץ", מתוך הפאניקה המוחלטת צמחו שלושה מאמרים, שלא הכו הדים באף ספירה מלבד זו שלי. שלאחריהם הרגשתי ריקה. שלאחריהם פיטרתי את עצמי. מודדת כישלונות בכוסות של קמח. (1, 2, 3)
ואז גם נפלו הטילים, והתפוצץ האוטובוס. וכל אזעקה לוותה בבכי, בקשיים בנשימה. בפחד מצמית לא רציונלי, מגוחך, אולי, בעיני עצמי ובעיני אחרים.
והיכנשהו בינואר התבקשנו לעזוב את הדירה, שאהבנו, וכך נצבעו להם שלושה חודשים חסרי בית, חסרי בסיס. חודשים של נדודים ושל חוסר יציבות וריבים, ונסיעות ארוכות, וספרים אצורים בארגזים, ו"אולי אפשר לישון אצלך הלילה"?
וכולם היו בחו"ל. כולם כל הזמן היו בחו"ל.
ולכל אלה נוספו הצרות שהן מנת חלקו של סטודנט בשנה השלישית. הריקנות הזו, התחושה שלא נותר להמציא עוד כלום. שהכל כבר קיים וכבר נאמר ובתוך המכונה הזו את מתבקשת להתקיים וליצור ולהתחרות. והידיעה שגם את המחשבות האלה כבר חשבת, על חוסר הטעם שבעניין, ולכן עזבת ו-ויתרת על תואר אחד, והמחשבה היא שלנצח נגזר עליך להסתבך בין תארים ולא לחוש דבר מלבד כישלון. וכמה עלוב זה להיות כל כך דרמטית ומתוסבכת גם בגיל 28. שהילדה האבודה בת ה-14 עדיין מהדהדת בך ומתרה בך לכתוב סיפורים עצובים לעצמך. סיפורים שאף אחד לא יקרא או יראה. והידיעה שלא נותרו בך גם לא אלה.

אבל דווקא לא רציתי לסיים במלנכוליה.
הבלוג הזה תמיד עסק במה שמעניין אותי. ומה שהכי מפחיד אותי הוא הרעיון ששום דבר כבר לא מעניין אותי. שכל הרעיונות כבר מוצו עד תומם. שאני באר ריקה ריקה ריקה. מהדהדת. אבל אולי לכתיבה על כישלון יש מקום, לפחות בבלוג הזה. ולא מתוך איזו מחשבה פרוזאית-אירונית-עלק שהכתיבה על כישלון היא למעשה ההצלחה, (למרות שכן, קצת) אלא אולי להכיר בקיום שלו, בנוכחות שלו בתוך העולם היצירתי-יצרני וכנראה לא רק. לחקור אודותיו.
והכל פה מנוקד באיג פופ, שהוא אולי הספסימן הכי מובהק לכישלון קולוסאלי, כישלונות מפוארים עטורי שברי זכוכיות וקריסטלים. משהו שהוא בין זקן תמהוני בלי חולצה לבין גאון הדור. שהוא בעצם כל מה שאני מאחלת לעצמי. בעצם.

חג שמח

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על השחיקה”

  1. טל המכחול נגע בך ותיארת כאן בדיוק מצמרר את רוב התחושות הנוכחיות שלי. את מדהימה ולעולם אל תחשבי על עצמך שאת לא מספיק טובה כמו אחרים. את מוכשרת בצורה יוצאת דופן ועולם התוכן שלך מלא מסקרן ומרתק הרבה מעבר לתבנית השבלונית של שנקר, יהיה חבל אם לא תמשיכי אבל אני יכולה להבין ותומכת בכל מה שיעשה לך טוב. הרבה חום ואהבה ממני, ענת

  2. יש משהו מעודד בלדעת שעוד אנשים מרגישים כמוני, ומצד שני יש בזה גם משהו מייאש כי איך יוצאים מההרגשה הקולקטיבית הזאת? ככל שאני לומדת יותר ככה זה מרגיש יותר רחוק מהמטרה הסופית של לעצב ולעשות אומנות כמו שרציתי פעם.. ואולי זה בכלל סתם ילדותי לרצות את החלום הזה וצריך להבין שעיצוב זה משהו הרבה פחות מעניין ומקורי בצורתו הנגישה (לי, בתור יוצאת שנקר שגרה בישראל)
    בכל מקרה מהצד את נראית כמו בן אדם מרתק, עמוק וכישרוני במיוחד. אז אולי התחושה הזאת של ריקנות וחוסר עניין בכלום זה משהו שכל אחד שבאמת יש בו עומק כלשהו חווה על בשרו(?)
    שיהיה לנו בהצלחה בשנה ד', בתקווה שנצא ממנה הכי טוב שאפשר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s