פוסט ממשי וקוהרנטי

אני שונאת את הגשם. הגשם הוא אולי יחידת הזמן הממשית ביותר, ו(לא בכדי) הגשמית ביותר. לקיץ אין התחלה, הוא מסכת ארוכה, מייסרת, של מזג אוויר בהיר שהולך ומתבהר עד עיוורון מוחלט. הגשם הראשון תמיד יהיה הגשם הראשון, היום הראשון של החורף, משהו שאפשר לחוש בגוף, למדוד. הוא מסמן את סופו של הקיץ, את מעבר הזמן, את כל השאיפות שטרם הספקנו להגשים.

באספקטים אחרים אני דווקא חסידה של הממשות. בעולם שכבר דשו עד אבק את הוירטואליזציה שלו, אני מתענגת על הדברים שאני יכולה לחוש ברמה הפיזיקאלית, גם אם אינם פיזיקאלים באופן מוחלט. האופן בו הקול שלי מהדהד בחלל, נניח. בימים שאני מרגישה דיסוציאציה מעצמי הוא מהדהד אחרת, כמו בתוך חדר נחושת, זר, אינו נספג בדבר. ופאניקה שהולכת ומשתלטת אחת לכמה זמן, באוטובוסים בעיקר, גץ של פחד מאי הממשות. הפחד שאינני קיימת.

לפני שנה קיבלתי בקשת אירוח בקאוצ'ספרינג. מבחינת לוח זמנים הבקשה הגיעה שבוע לפני שהייתי צריכה לעבור דירה, מבית עם סלון וספה לדירה קטנה ונטולה. אבל מגיש הבקשה אמר שהוא כתב ספר על סצנת ההארדקור פאנק בקליפורניה, ספר, הייתי חייבת להענות. (1)

חודשים לאחר המפגש שלח לי קונסטנטין את הספר שלו, בדואר. הספר אינו מסתפק בתיאור פרשני של סצנת ההארדקור אלא פונה להבנה פיזיקאלית של התופעה – גאולה דרך הגוף. סקייט פאנק, כמרחב שהוא תנועתי גם בפן היומיומי שלו (סקייט) ובגם במרחבי הפנאי שלו, כלומר, בהופעות – התנועה על הבמה, בקהל. הסקייט פאנק הוא תולדה של תרבות השפע האמריקאי בשיאה (הפרברים הלבנים של לוס אנג'לס) והבן הכי סורר שלה. קו שחור דורסני בתוך מרחבים לבנים – קו שחור שהוא מסלול הגלישה של ילד לבן ושבע בתוך שטחי הבטון של העיר. הוא הנענוע של הגוף בתוך מרחב משוכפל שגם התנועה ממושטרת בו. 

הפאנק בשנות השמונים דאז מהדהד גם היום במרד קטן, חסר תוחלת, בתוך העולם המפורק שלנו. הוא מאבק לתחושתיות וממשות, הוא לסגור את הפייסבוק, הוא לצלם בפילם, הוא להקשיב לתקליטים, הוא להתקעקע, הוא לעצור את המכונית בצד הדרך ולבכות כי שיר של ספרינגסטין מזכיר לך את הרגעים שפעם היית כישלון מוחלט. הוא לחוש, באמת באמת לחוש את הריקנות הזו. (2)

המרחב הקפיטליסטי לא יכול לקבל לתוכו את הפאנק – את הנסיון ליצור משהו לא מסחרי, חסר תוחלת, שאינו נענה לתכתיבים מוזיקליים. "אני לא מבין למה ליצור מוזיקה רעה בכוונה", אומר לי אחד, מה הטעם ליצור משהו כדי שאף אחד לא יקשיב לו. בעולם של סיבה ותוצאה, רווח והפסד אין מקום למוזיקה שהערך המוסרי שלה אינו נמדד בכסף או בכמות השמעות. אנו חסרים את הכלים לנתח את המוזיקה הזו והחברה ההגמונית היא הראשונה להקטין ולדחות יצירה כזו – הראשונים לומר שזה יעבור, שכולם יתמסחרו בסוף, הראשונים לגחך כשזה קורה. המשחק מסתכל עליך בחזרה ואומר "חמוד, אתה לא יכול לא להיות חלק ממני, המשחק הוא הכל והכל הוא המשחק וגם לא להיות חלק מהמשחק הוא להיות חלק מהמשחק".

לגוף (או לרעיון של הגוף) אין מין, דווקא עובדת הממשות היא היא המאחדת אותנו. אבל נשים מרגישות (אחרת) את ההפקעה של הגוף, הן מי שהן קודם גוף ורק אחר כך דברים אחרים, ומי שגופן מותר, ואלה שהמאבק על גופן הוא ממשי יותר, פחות מובן מאליו. בהרבה מובנים הפאנק הוא הנשיות. גם אם רוב מי שיצר אותו ורקד לצליליו היה גבר, גם אם המיזוגניה זולגת לו מכל הקרעים – הוא מי שצריך להסביר לו כי הוא לא מבין. הוא מי שצריך לנתח. הוא מי שמחכים שיתמקצע וילמד לנגן כמו גבר. 

תגובות נגד להגות פמיניסטית דורשת לעגן אותה בסטטיסטיקות. כאילו שיש רק דרך אחת להביע רעיון, והיא בגיבוי של האמת לכאורה (לכאורה, כי ססטטיסטיקות לרוב הן כלי נשק להטייה מחקרית). כאילו שטקסטים הנכתבים בזרם תודעתי מסויים אינם תיעוד מהימן של המציאות. כאילו שסטטיסטיקות יכולות להעביר חוויה של קיום. כאילו שטקסט הנכתב בפסקאות שההקשר הסמנטי שלהן רופף לחלוטין הוא בלתי לגיטימי בעליל –

"אבל מה זה הפאנק ביחס לביטלס?" שאל אותי אבא שלי. אבל הפאנק לא רוצה להיות ביטלס! הוא לא רוצה להיות על זמני, נצחי, הנצח הוא משעמם. הפאנק רוצה לרקוד, לבעוט, "בממסד?" לא, הוא לא רואה את הממסד, הוא מרד טיפש, חסר אידאולוגיה, שההגמוניה מנסה לכמת ולאמוד – זה ניהליזם? זה מרד? זה מוזיקה בשלוש דקות? זה גרין דיי? שמעתי את זה פעם? יש לזה דיסקוגרפיה?

זה כן ולא גורף להכל – זה לחוש הכל ברמה הפיזיקלית ולוותר ולו לרגע על היכולת להבין אותו במחקר אקדמי, זה חוסר הרצון לענות על השאלות האלה, זה המאבק להשאר בלתי מוגדר תוך הכרה מלאה שהכל הוא המוגדר. זה לתפוס את היצור המשתולל הזה, שהוא הכל ולא כלום, ולחבק אותו חזק. זה לא להבין אותו פה (מצביעה על הראש) אלא ככה (תופסת אתכם בכתפיים ומנענעת) זה לשהות בחוסר ההבנה הזה.

 ______________

1.  מדובר באותו קונסטנטין מן הפוסט הקודם. כן, כנראה הייתי מאוהבת בו עד כלות, סוג התאהבות כה טהור השמור רק לאנשים שיש להם תאריך תפוגה. אני מתאהבת באנשים עד כלות באוטובוסים. (וכן, זו הפעם השניה בפוסט שאני מציינת גליצ'ים של התודעה המתרחשים באוטובוס. כן)

2. למי שלא טורח להקליק על לינקים, גם אם הם באורך של פסקה, אני ממליצה ללחוץ על הלינק כי הוא מצחיק ועצוב וזה לואי סי.קיי, למען השם. אם כבר מדברים על גשם ושירים שמחזירים אותך לתקופות אפלות ואבלות בתיכון אז זה השיר שאני מקשיבה לו אחת לעשור וממררת בבכי בדיוק כך:

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פוסט ממשי וקוהרנטי”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s