את יודעת, נורמקור

אני עומדת ומצלמת בפילם את בן הדודה שלי נוח כשהוא בדיוק עומל על מקטרת משונה שעל תוכנה אני מתביישת לשאול. אני מחמיאה לו על הכובע, הוא אומר שהוא פשפש בארון של אבא שלו ולקח לו מלא דברים ו״את יודעת, נורמקור״.

אנחנו באמצעו של רחוב טורנטואי יהודי וטיפוסי, באוויר הנעים של אמצע מאי. יומיים אחרי ההלוויה של סבתא שלנו (נוח התלבש הכי יפה), ואנחנו חוזרים מביקור מדכא אצל סבא בבית החולים. מדכא בשבילי כי אני לא יודעת מה לעשות עם החיקוי הדהוי הזה לסבא הצחקני ומלא החיים שאני זוכרת, אבל שמפאת המרחק אינני מסוגלת לייצר בעבורו רצף נרטיבי אחד אלא פגישות חטופות, פעם פעמיים בשנה ואז פתאום, גוף זקן וחולני ומקליש במיטת חוליו התמידית. אבל לא מדכא בשביל נוח, אולי, כי כשמו כן הוא וגם כי אולי למצוא את סבא שלנו זקן וחטוף על מיטת חוליו נדמה לו פחות כמפנה בלתי מובן בעלילת חיינו אלא כמשהו הדרגתי, כי הוא מכאן (קנדה) ואני לא. בין כך ובין כך נוח נוח לו בבית החולים והוא מדבר עם סבא שלי על חייו ומעשיו ועל הכובע שלו שאחרי כן יהיה ״את יודעת, נורמקור״ ועכשיו הוא נושא לשיחה בינו לבין סבא שלנו הזקן, שכאילו נספג במיטה שלו, לגבי אופן החבישה הראוי של הכובע.

הדבר הראשון שאני עושה בקנדה, אליה נסעתי במחטף כל כך נסער שאני אפילו לא ממש מעכלת שאני על אדמה אחרת, הוא לבקר את סבא שלי בבית החולים. יש לו פצע על האף שבו הוא מדי פעם נוגע בידיים שפרקי אצבעותיהן זעות אך בקושי, הוא מלטף את הפצע המגליד על אפו המרשים תמידית בידיים רכות שלא מסוגלות עוד לתפוס דבר. אנחנו לא תופסים דבר. על השידה שליד מיטתו מוצבת תמונה ממוסגרת והוא מדוקיין שם עם אישתו ושניהם שם מלאי חיות באופן שכל כך מנוגד למסגרת בה אנחנו מדוקיינים כרגע, עומדים נבוכים בבית חולים ולא תופסים דבר. ומי יבקר אותו מדי יום ביומו עכשיו, בבית החולים לחולים סופניים בו הוא חולה סופני כבר שנתיים, היכן שסבתי, עליה השלום, ביקרה אותו ולא אושפזה שם מעולם ובסוף, בניגוד לכל הגיון, מתה לפניו, בשנתה, בשקט שאולי אופייני למשפחה שלנו, נשיאה של כאב שבסופו התפרקות לא צפויה.

כמה ימים לאחר מכן, בשבעה, יביאו את סבא שלי בכסא גלגלים לדירה אותה עזב לפני שנתיים, שסבתי סרבה בתוקף לעזוב, והיכן שבסופו של דבר מתה בשנתה, לבד (אנחנו מקווים, אך לעולם לא נדע, שהמוות הואילו בטובו להיות לה מהיר וחד) ופתאום כשהוא זקוף (בערך) הוא חי שוב, בערך סבא שלי, וגם הפצע על האף כבר החלים.

כל המסע הזה לקנדה מגיע בשיאו של תהליך העבודה על פרוייקט הגמר שלי שבתורו הוא שיאו של תהליך להכאת שורש באדמה שלי. והטיול הזה לשורשיה של אימי הוא מן אזכור תמידי לחוסר היכולת שלי להרגיש שייכות באף מקום, ואפילו מאיר את העובדה שאני בסך הכל חוליה בשושלת ארוכה של חוסר שורשיות, של אנשים שלא מצאו את האדמה שלהם, של אנשים שביקשו בכוח להסיר מעליהם שכבות של אדמה ולהמציא את עצמם מחדש במקום חדש, רחוק ככל הניתן מהמקום בו הם גדלו.

ופאקינג קנדה, המדינה הזו בקושי קיימת, היא כולה העתק חיוור וענקי לשכנתה היחידה.

פרוייקט הגמר שלי עסק בעיר בית שמש, בה גדלתי וכביכול התעצבתי אבל שכלפיה לא הרגשתי שום רגש מכונן, שכאילו ריחפתי בה משך כעשר שנים, לא הרשמתי ולא התרשמתי, לא עיצבתי או עוצבתי, ושממנה אני לא זוכרת כלום והיא לא זוכרת ממני דבר.

והתלישות הזו הופכת לקו האישיות הכי מובחן שלי (שהוא כאמור, ובאופן אירוני, הקו היחיד המקשר ביני לבין ההיסטוריה המשפחתית שלי). ונגד התלישות הזו אני מנסה כרגע להתקומם, גם באופן מזוייף, אני אומרת לעצמי שאם אסתובב שם מספיק, משהו יכה בי שוב, אולי איזה ריח, אולי איזו דמות, משהו שייתן לי היסטוריה, אנושיות.

(לפני שנה בערך: אני מסתובבת עם איתמר בירושלים, אנחנו הולכים על פסי רכבת שהוסבו למעין גן נחמד וריח השיחים עם הנוף הירושלמי והחום הפריך היחודי של עיר הקודש ופתאום אני נזכרת בבקרי שבת בקמפוס של גבעת רם, ופתאום אני אדם שלם שיש לו היסטוריה, ואני קיימת הרבה יותר מבדרך כלל כי יש לי זכרונות).

אחר כך, אני אשב עם מיטל על המיטה שלה, בבית שביליתי בו כל כך הרבה שעות, שגם אחרי השיפוץ נראה מוכר, ואני אומר לה ״תמיד הרגשתי זרה לכם״ והיא תגיד ״זה תמיד היה לנו כל כך מוזר שהסתובבת איתנו״ ובכך למעשה מאששת את התחושה התמידית שלי, שחשבתי שהיא רק שלי, שתרצתי לעצמי בכולם מרגישים ככה לפעמים ושלא צריך לעשות מהתלישות הזו עניין, זה סתם אצלך בראש. אבל כשהיא אומרת ״זה תמיד היה לנו כל כך מוזר שהסתובבת איתנו״ היא נותנת לי אישור, ובמקום שארגיש עוד יותר תלושה ובלתי מוגנת אני מרגישה חזקה יותר, כי יש רצף ביני של ההווה לביני של גיל 14, וגם אם הרצף הזה הוא תחושה מכלה של חוסר שייכות, הרי שהוא שם והוא קיים והוא קושר אותי למקום שלי.

התחשות הללו, החיפוש אחר היסטוריה, הוא תולדה לא לגמרי בלתי צפויה לתהליכים עולמיים מחד ולהתליכים מקומיים ומאוד ספציפיים מאידך. הקפיטליזם והגלובליזציה והפייסבוק כנושא דגלם מעודדים אותנו לאינדיבידואליזם מוקצן ומוחצן אבל בעצם יוצרים השטחה והאחדה כאשר כולנו מנסים בכל כוחינו להיות הכי מיוחדים כמו כולם. בתוך כך, אנחנו רואים איך סביבנו גבולות שנבנו והתהדקו משך מאתיים שנה ויותר מתפרקים, ובתוך אירופה גדולה ומדינה איסלאמית גדולה אנחנו חוזרים אחורה, ומנסים למצוא לנו זהות שאינה נסמכת על הגדרות מודרניסטיות חיצוניות, מומצאות ומופרכות (״לאום״) אלא משהו יציב יותר, גם אם מובחן פחות, כמו היסטוריה או דת או מסורת. מן עוגן שיקשור את העצמיות הרופפת שלנו למשהו מהודק ובטוח. הולכים בין הטיפות של שמרנות וסטגנציה, מאמינים שצריך לצמוח מאיפשהו, אבל שצריך להבין את האיפשהו הזה כדי לצמוח.

ולכן כשנוח אומר לי ״את יודעת, נורמקור״ המושג הזה מפסיק להיות איזה טרנד היפסטרי דוחה והופך להיות משהו שאני יכולה להזדהות איתו, קול של דור פוסט היפסטרי מגה אינדבידואליסטי שמחפש לא רק להתבלט, אלא להתבלט דרך הדהוד של דור קודם, דרך ארון הבגדים ישן ולא מטאפורי כלל.

וישראל, שנכנסה באיחור אופנתי למערך הזה, חוגגת את אביב העמים לייק איטס 1840, נלחמת על הזהות המומצאת הזו, בתוך עצמה ועל גבולותיה האבסורדיים, המתפתלים בחיותם, בזמן שאנחנו נלחמים על הזהות שלנו בתוך הקלחת של כור ההיתוך. אנחנו דור שלם של ״אתה לא תגיד לי!״ שאומר אתה לא תגיד לי איך להיות יהודי, או מזרחי, או פלשתיני או שמאלני, או הומו, אשכנזי,  ערבי ישראלי ערבי יהודי, או אישה. גם מתוך ידיעה שהמאבק הזהות הוא החלק הכי חי בזהות שלנו, כמו תלמידי גמרא חכמים אנחנו שואלים ושואלים ומותחים את הגבולות ובודקים.

כי אבוי לנו ולזהותינו אם נפסיק.

מוקדש לסבא שלי שעדיין נאבק.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “את יודעת, נורמקור”

  1. כן, תלישות. שייכת להכל ושומקום. ובעיקר מוצאת את עצמי שייכת באופן זמני לאיזו דירה מתפרקת שאני גרה בה כמעט שבע שנים, ותוהה מה הדבר שיזיז אותי הלאה, מתישהו, מתישהו בקרוב. ומסביב אנשים מתחתנים ומביאים לעולם תינוקות, וזה עושה אותם פחות תלושים (בכאילו וגם באמת), ואנשים עושים דוקטורט אז הם חייבים להיות 5 שנים באיזו עיר (תל אביב/ניו יורק/לונדון) ולראות את אותם פרצופים של סטודנטים ומרצים, וזה עושה אותם פחות תלושים (בכאילו וגם באמת), ואנשים חוזרים לעיר הילדות שלהם ואני תוהה איך הם מרגישים וזה נראה שלפעמים זה מסתדר. ומה אם אני לא באף אחת מהקטגוריות האלה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s