האם זה זה?

אני חושבת על הילדות שלי, על הסביבה המוזיקלית שלי: כביכול גדלתי בבית-שמש, אבל במציאות גדלתי באמטיוי, בתוך החלום של הרחק הרחק מכאן. אבל לא רק אני, שזרותי קורנת ממני ברחובות העיר, אלא גם החברות שלי מפעם, אנחנו לא מצליחות להרכיב את עצמינו. בבית שלהן לא שמעו פאריד אל-עטראש ואום כולתום, בבית שלהן שמעו פיטר אנדרה, ספייס גירלס ובקסטריט בויז. החוויה המאחדת שלנו הייתה של הממלכה המאוחדת. של זרות.

ביום העצמאות כל המכוניות היו מעוטרות בדגלי ארצות-הברית.

וורדפרס מסמן לי שפוסט שמחכה לפרסום מחכה שם כבר שנה. זה פוסט שעוסק בהערצה, או בחוסר היכולת לתרגם את המושג a fan לעברית. ואז מסתחרר סביב עצמו ודן גם באהבה עצמית, בפרגון, בקריפסטריות (וגם קצת בבלשנות). הפוסט הזה עבר שכתובים על גבי שכתובים, אבל משהו שם פשוט לא מסתדר לי.

אולי כי יש משהו בדיון על הערצה שהוא מלוכלך וזר ולא מפה. ואולי מביך ומביש, כמו תרגום עקמומי מאנגלית לעברית של מושג, של מאמר שעוסק כולו בלהקות בנים וחרמנות נשית. כמו מבטא זר. אבל גם – המתח הזה בין גלות למקומיות, הרצון להיות כל דבר אחר, הרצון להיות פה, כל אלה הם חלק ממני, ומאנשים שכמותי ולכן:

בפעם האחרונה שהייתי בקנדה, הלכתי לחנות ספרים קטנה וחמודה וקניתי מגזין ספרותי שקראו לו אח קטן. היה בתוכו מאמר שקראתי ואז נשאתי אותו בתוכי כמו ילד, גם חודשים לאחר מכן, כי הזדהתי איתו באופן מוחלט. ורציתי לתרגם אותו. קראו לו ״קשה להסביר״ (Hard to explain) וכתבה אותו שרה בלאק-מקאלוך (Sara Black McCulloch).

קשה להסביר (שרה בלאק-מקאלוך, מתוך המגזין ״אח קטן״. תרגום: טל סופיה)

כל הילדות בבית הספר היו מאוהבות בריצ׳ארד. הייתה לו תספורת פטריה. בשבילי ריצ׳ארד היה בסך הכל הילד הטמבל הזה ממגרש המשחקים, עד לרגע שראיתי אותו, ועוד ארבעה חברים שרים ״הפסיקי לשחק משחקים (עם ליבי)״ בתחרות כשרונות צעירים. הם עשו ליפ־סינק והיה גם ריקוד עם מחוות ידיים מסונכרנות: הצבעה על בנות בקהל, הפרחת נשיקות באוויר, אחיזת הלב בכאב מעושה.

ריצ׳ארד היה ניק קרטר וכל הבנות בקהל צרחו בשניה שהשפתיים שלו סימנו את השורות: ״אני חי את חיי בצורה, שממשיכה להחזיר אותך אלי / כל דבר שאני עושה, הוא בשבילך / אז מה הדבר שאינך רואה?״. זה היה קיטשי להחריד וגם לא אהבתי את הבקסטריט בויז באותה מידה שבנות אחרות אהבו אותם: לא בכיתי בגללם, לא פינטזתי עליהם, לא הכרחתי את ההורים שלי להתקשר במשך שעות בנסיון לזכות בכרטיס להופעה, אבל ״הפסיקי לשחק משחקים״ הייתה הבלדה הכי רגישה של הבקסטריט בויז, ולראות את ריצ׳ארד מחיה את השיר – המחשבה עליו מתאושש מדחיה – היה שם משהו שהמס את ליבי.

בקליפ לא הייתה טיפת של מתינות, לפחות לא בסטנדרטים של להקות בנים (זה היה לפני הלהיט ״כולם״ – בו ניק קרטר שאל את העולם ״האם אני סקסואלי?״). ירד גשם – ניק, קווין, האווי, אייג׳יי ובריאן היו ספוגים במים, בחולצות פתוחות- האווי עינטז מול המצלמה וליטף את שרירי בטנו. כל אחד מחברי הלהקה העביר אצבעות בשיערו הרטוב והביט למצלמה במבט הכי סקסי שלו. ריצ׳ארד וחבורתו פרמו גם הם את כפתורי החולצה (רק כדי לחשוף גופיה לבנה). בסוף השיר ריצ׳ארד היה על ברכיו, בתחינה. היה בזה מספיק כדי להעביר את הבנות על דעתן.

"ישנו צליל המהדהד בעוצמה במיתולוגית הרוקנרול מתוך סרטים דוקומנטריים על אלוויס והביטלס, אבל לעיתים רחוקות נשמע בהופעה חיה. זהו הצליל של נשים על סף ההתבגרות שצורחות לעבר הגיבורים שלהן, האבירים על הסוסים הלבנים שלהן, גברברי חלומותיהן." (רוברט כריסטגאו, 1998)

ה־13 לאוקטובר, 1963: הבנות בלונדון פלאדיאום צרחו בכזו עוצמה עד שהן הטביעו את קולו של פול מקרטני כשניסה להכריז על השיר האחרון, וג׳ון לנון נאלץ לבקש מהן לסתום את הפה. למחרת כבר הכריזו כותרות העיתונים על בואה של הביטלמניה. אחד מיסודות הקיום הכי מובהקים של הביטלמניה היה הגילוי שישנן הזדמנויות כלכליות בהערצת נעורים – הצמיחה בדמוגרפיה קדם־נעורית הוכיחה את עצמה כמקור לרווח. נוצר אם כן תקדים בעולם הפופ: על הבנים למשוך קהל נשי ואת דמי הכיס שלהן. הבנים שרו על אהבה, והבנות חשקו בהם.

כמה חודשים אחרי מופע הכישרונות, ריצ׳ארד, שהיה מבוגר ממני בשנה, סיים את לימודיו בבית הספר היסודי. אולי היינו ידידים, אבל אני הייתי דלוקה עליו. ביום הלימודים האחרון שלו הלכנו סביב המגרש בפעם האחרונה, ובסוף ההפסקה נישקתי אותו. הוא חייך. לא הרגשתי דבר כשנישקתי אותו, אבל כשהוא חייך הרגשתי כיצד העור החיוור שלי נשרף בהסמקה מהר יותר מבכל שהות תחת השמש. עם צלצול הפעמון חזרתי לכיתה, ההתכווצויות בחזה שלי היו כל שיכולתי להרגיש. מאוחר יותר באותו היום הוא הביא לי תמונה שלו עם הקדשה משורטטת מאחור בכתב ידו.

התמונה של ריצ׳ארד אינה מזכירה לי דבר, מלבד אולי את החיוך שלו, ואת הבעירה בלחיים שלי. המחשבה על הצילום הזה, כמו הקריאה ביומני הנעורים שלי, מציפה אצלי בעיקר תחושות של בושה וחוסר נוחות. אם צילומים הופכים לדימויים והדימויים האלה מחליפים את הזכרונות שעליהם הם אמורים להגן, מה יעלה בגורל כל הרגשות הללו?

בנות בגילי נהגו לישון על מצעי בקסטריט בויז, והצמידו בנעצים פוסטרים של ג׳ונתן טיילור תומאס (זה הילד האמצעי החמוד מ״שפץ ביתך״ וקולו של סימבה הצעיר בגירסת המקור. ט.ס). אחיותיהן הגדולות ישנו על מצעי ״ניו קידס און דה בלוק״, אבל זרקו אותם ברגע שהיו להן בני זוג. בני הזוג שלהן דמו מאוד לג׳ורדן נייט או לדוני וולברג. הרגשנו שלסדינים יש המון חשיבות, אבל למה? הרי בלתי אפשרי לראות את הפרצופים שלהם אחרי כיבוי־אורות. לאחיות הגדולות היו אפילו קופסאות מזון מעוטרות בפרצופים של גיבורי נעוריהן. הן היו צוחקות על איך המצב היה עד כדי כך גרוע.

בלדות אהבה היו מושאי אובססיה שהכירו בקיום של רגשות סותרים ומבלבלים, היום הם אנדרטאות לאופנים בהם בנות מנווטות את ההתפתחות המינית שלהן. (לפחות בתקופה שלפני טמבלרים פורנוגרפיים).

התרבות נוטה להניח שהדברים שבנות אוהבות הם ברובם בעלי רכיבים אובססיביים, סכריניים וקרוב לוודאי טיפשיים. אם את בת ויש לך רגשות, זה ככל הנראה היחס שמגיע לך. בביקורת מוזיקלית מ־1999 בניו יורק טיימס, ג׳ון פארלס טבע ביחס לילדות־מעריצות את המונח ״טיניבופרס״ (teenyboppers) ואת המוזיקה שהן אהבו כינה ״פופ־ילדים״ (kiddiepop). בנות־מעריצות ערערו על האוטוריטה הביקורתית אותה הוא ייצג: ״מחיאות כפיים הן נחלת העבר, התגובה הכי מבוקשת בפופ העכשווי היא צרחות צורמניות שבוקעות מתוך כנופיית בנות צעירות. כשהיא מופנית כלפי גברים, הצווחות מייצגות פנטזיות רומנטיות ובה בעת מאפשרות התנסות ראשונית בתגובות הורמונאליות.״ בעבור פארלס, בנות, או הרגשות שלהן, היו גם הביקוש וגם ההיצע של להקות־בנים. הוא לא ניסה להסביר או להבין מדוע בנות מגיבות כך, מלבד היחוס של התגובה לפעילות הורמונלית. פארלס מסכם שלהקות בנים הן תופעה מוגבלת שסופה להתפייד, אבל חברי להקות הבנים עדיין כאן, וכך גם הבנות שרוצות אותם.

שנה אחרי שריצ׳ארד הביא לי את התמונה שלו איבדתי אותה. בפעם הבאה שראיתי את ריצ׳ארד בקושי זיהיתי אותו. הייתה לו חברה.

אנשים תמיד אמרו לי: היזהר במה שאתה עושה / אל תסתובב ותשבור לבבות של נערות / אבל היא באה ונעמדה לידי / והניחוח של בושם מתוק / הכל קרה מהר מידי / היא קראה לי לחדרה. / בילי ג'ין אינה אהובתי / היא רק נערה שטוענת שאני האחד. (מייקל ג׳קסון, בילי ג׳ין)

בגיל 21, מייקל ג׳קסון שירטט את מניפסט הגבר שרצה להיות: ״אמ-ג׳יי יהיה שמי החדש״, הוא כתב בצידו האחורי של לוח זמנים לסיבוב ההופעות שלו, ״לא עוד מייקל ג׳קסון. אני רוצה דמות חדשה לגמרי, מראה חדש לגמרי. אני צריך להיות אדם חדש לגמרי. אסור שמישהו יראה אותי כילד ששר ׳אייביסי׳ או ׳אני רוצה אותך בחזרה׳ ״

ארבע שנים מאוחר יותר, במטבח ביתו, בערב לפני השקת ״בילי ג׳ין״, אמ-ג׳יי עדיין ניסה לנסח את צעדי הריקוד – הוא הגביר את המוזיקה ו״נתן לריקוד לממש את עצמו בגופו״. על הבמה עם השמע ה״וואו-וואו״ של ״בילי ג׳ין״, מייקל משך מעלה את חגורת מכנסיו, ושלח בזריקה סיבובית את הכובע שלו אל מחוץ לבמה. הוא החל להניע את האגן בתנועות סיבוביות, רגליו הונפו באוויר, הוא שחרר את גופו להליכת הירח ואת הקהל לטירוף חושים. הוא הסתובב במקום בעודו נטוע בקרקע, הוא עמד על קצות האצבעות, הוא היה חסר משקל, חופשי מחוקי כוח הכבידה.

מייקל ג׳קסון היה אליל־נעורים שהתבגר מול קהל ענק וחבורות של בנות עקבו אחריו לכל מקום שהלך. הדמות הנשית אליה מרפרר ג׳קסון בבילי ג׳ין מהווה לגביו איום כי היא הופכת אותו למיני: היא מספרת לכולם שהם רקדו עד הרגע האחרון ושהיא הזמינה אותו לחדרה במלון. היא נועלת אותו בשקר.

הדמות הראשית בקליפ ל״ת׳רילר״ נרדפת על ידי מפלצת. אמ-ג׳יי וזוגתו (בגילומה של אולה ריי) הולכים לצפות בסרט אימה. בדיוק כשהדמויות הראשיות בסרט (גם הן בגילומם של ג׳קסון וריי) מתחילות לצאת קבוע, הוא מתוודה שהוא לא כמו כל הבחורים האחרים. ״ברור!״ היא אומרת, ״זו הסיבה שאני אוהבת אותך.״ מבעד לעננים נחשף ירח מלא. ג׳קסון הופך לחתול־מפלצת ומתחיל לרדוף אחרי זוגתו.

בחזרה לאולם הקולנוע, בת הזוג של ג׳קסון מפוחדת. ״אנחנו יכולים ללכת מפה?״ היא שואלת, ואמ-ג׳יי בתגובה: ״לא, אני אוהב את זה״. היא יוצאת החוצה בסערה. הוא עדיין צופה בסרט אבל מבין שהוא אמור לצאת אחריה. ״ת׳רילר״ אינו תרגיל באומנות הפיתוי של הדמות הנשית אלא תרגיל בלהפחיד אותה עד מוות ואז ללגלג על הפחד שלה. בנקודה מסויימת היא מלטפת את לחיו של ג׳קסון והוא מחייך ורוקד סביבה, שומר על מרחק בטוח מכף ידה. הוא שר על התכרבלויות ועל הרצון להציל אותה מהאימה שעל המסך, אבל לפתע הם מוקפים בזומבים שבקעו מתוך קבריהם והם סוגרים על הזוג. אנחנו מצפים לרגע שבו מייקל יציל את הנערה, אבל אז מתברר שמייקל הוא זומבי שיודע גם לרקוד – הוא האיום, לא המושיע. הופ! הנה האות לריקוד מתוזמר של מתים־מהלכים.

אלילי נעורים היו הרעיון שאפשר היה להשליך כנגדו רגשות כמו משיכה מינית ואהבת אמת. אלילי נעורים היו הבנים הלא־מאיימים איתם כל בחורה רצתה לבלות. הופעה בטלוויזיה הייתה הדרך המושלמת להפגיש ילדות עם מושאי תשוקה ללא הסיכון שבמפגש פיזי. נערות יכלו להתרגש בביטחון ממייקל ג׳קסון ודוני אוסמונד ששרו על להחזיק ידיים. באמצעות ת׳רילר ניסה ג׳קסון להפטר מדמותו כאליל נעורים ולזכות חזרה בשליטה על הדימוי שלו. ג׳קסון עיוות את מראהו והפנה את תשומת הלב הציבורית לכישורי הריקוד שלו, ולאופן שבו דחק את גופו עד קצה גבול היכולת. עידן ת׳רילר נסב כולו סביב דימויים חזותיים מזוקקים: ז׳קט עור אדום, חליפה לבנה, משקפי טייסים, נעלי סירה תוצרת ״סבגו״, כפפה יחידאית מעוטרת. תהילתו של מייקל ג׳קסון מחקה כל זכר למה שהיה כבן אנוש, והקשתה על מבט שהוא מיני אפילו באופן מינימלי, ריקוד מסונכרן הרי לא יכול להחזיר אהבה.

אלבומים הם קטלוגים־מחשבתיים שתפקידם להחליף זכרונות מקוריים. הם מנסחים רגשות ומאפשרים יצירת סדר בסערות פנימיות. חשבו, במונחים של שנים, כמה זמן אהבתם להקות והשוו זאת למערכת היחסים הכי ארוכה שלכם עד כה. אם משיכה מינית היא המוטיבציה העיקרית שלכם כשאתם אוהבים להקה, הדבר באופן אוטומטי מאיין את הטעם המוזיקלי שלכם ואת הדיעות שלכם בנושא. אבל באיזו דרך אחרת יכולה נערה ללמוד על אהבה, על תשוקה?

״יחד, הקבוצה מייצרת דימיים מיניים עסיסיים לבתולות שמתרגשות כשהמופיעים על הבמה תופסים את הזין שלהם אבל חושבות שזה דוחה כשבני־גילם חסרי המודעות מעתיקים את המהלך… אחרי הכל, זה באמת דוחה.״ (רוברט כריסטגאו על הבקסטריט בויז, 1997)

אלביס פרסלי היה אליל נעורים פלרטטני שהניע את הירכיים שלו והפחיד את דור ההורים. הוא ביצע תנועות מגונות כלפי המיקרופון, עמד על קצות האצבעות והניף אגרופים באוויר. פתאום החלו בנות לצרוח ולהתעלף בפומבי. בנות הפגינו את הדחפים הפנימיים שלהן בציבור, והתשוקה הזו הייתה כה מכלה עד שהיא הובילה לאובדן הכרה, לעיתים.

הרבה אחרי אלביס, מופעים מוזיקלים למדו איך למנן את המיניות שלהם בבלדות פופ מנומסות־אך־בקושי על הבטחות לאהבות אמת. לאחרים, כמו ללהקת ״נקסט״, היו שירים כמו קרוב מדי שעסק באדם שאינו מסוגל לשלוט בזקפה שלו במועדון (שיר שכלל פנינים כמו ״מעניין אם היא שמה לב שעומד לי ממש עכשיו״, ״או-או, מרגישה את זה?״ ו״את מקשה עלי״). או בובי בראון שנטש את ״מהדורה חדשה״ (להקת הבנים ששרה את הלהיט ״קנדי גירל״), כדי לפצוח בקריירת סולו, העיף את פסאדת הבחור החמוד מהדלת ממול ודימה סיטואציות מיניות על הבמה עם בנות מהקהל. (הוא גם נעצר מספר פעמים בעקבות המהלכים התאוותניים הללו – רוב הבנות בקהל היו קטינות).

כשג׳סטין טימברלייק קידם את אלבום הסולו הראשון שלו, ג׳סטפייד, הוא היה בדיוק אחרי פרידה מבריטני ספירס. בריטני בגדה בג׳סטין והוא הודה שבגללה הוא היה בוכה כל לילה לפני שהלך לישון. מה שעניין את רוב הציבור הייתה השאלה האם הם אי־פעם שכבו.

ג׳סטין טימברלייק היה הניק קרטר של אנסינק, אבל חמוד ומשעשע יותר. השיער שלו נראה כמו מקשה של אטריות־ראמן לפני בישול. הוא ובריטני נצפו פעם בפומבי בחליפות ג׳ינס תואמות.

רגע לפני שהחל בקריירת הסולו שלו, ג׳סטין עבר סוג של מייקאובר (אם אתם עדיין מתקשים לדמיין את ג׳סטין טימברלייק בחליפת ג׳ינס, הדבר רק מעיד על מידת הצלחתו) – בקליפ לשיר ״פופ״ של אנסינק, ג׳סטין היה כמעט בלתי ניתן לזיהוי ביחס לעבר הטיני־בופרי שלו: הוא גילח את תלתליו המחומצנים וזנח את המראה הכל־אמריקאי שלו בעבור שרירי בטן מחוטבים.

ג׳סטין טימברלייק מעולם לא הודה שקיים יחסי מין עם בריטני, אבל הפרידה שלהם הייתה הבסיס לג׳סטפייד. בקליפ לשיר ״כמו שאני אוהב אותך״, טימברלייק מחליק בצעדי ריקוד סביב חניון של מרכז קניות, שומר על מרחק קבוע מאחורי מושא תשוקתו. הוא נוגע בה ברפרוף, היא יושבת על ברכיו, הוא מלקק את שפתיו. הוא שר על הרצון להיות הגבר שלה ומבקש ממנה לגלות גמישות. בקטע הראפ בשיר, אותו מבצעים הצמד קליפס, מודגש שוב ושוב כמה משעשע זה ש״כמה מילים מובילות לסקס״. ג׳סטין סקסי וחלקלק להחריד עכשיו.

אבל ג׳סטין לא היה היחיד ששאף לחיים אחרי אנסינק: זוכרים את אלבום הסולו של ג׳יי-סי צ׳אסז, ״סכיזופרני״? אם היה קשה לזהות את מידת החרמנות של ג׳סטין היה זה בגלל שהוא עטף את הבתים החרמנים יותר בשיר בכבוד ובאינטימיות. אבל שלושת הסינגלים ששחרר ג׳יי-סי היו ״מגדילה אותי (עם האהבה שלה)״, ״יש בנות (שרוקדות עם נשים)״ ו״כל היום אני חולם על סקס״. השירים של ג׳יי-סי היו כה מוחצנים מינית עד שהם מנעו ממנו להופע במחצית ה״פרו-בול״ (probowl) (למרות שהביטול הזה כנראה קשור גם למופע הידוע לשמצה של ג׳סטין וג׳נט ג׳קסון בסופר-בול). 

בקליפ לשיר ״השיר הכי טוב אי פעם״, לחברי להקת וואן-דיירקשן יש פגישה חשובה מאוד בהוליווד בנוגע לסרט שלהם. הם עוברים על כמה אפשרויות לעלילה: ״קטע ריקוד מאסיבי, מאות רקדניות, זיקוקי דינור – ריקוד זה הדבר הכי לוהט עכשיו!״ מסביר הבחור מהשיווק. כוריאוגרף ששמו לירוי צועד פנימה ומכריז ״זה מה שאני חושב – ופייב, סיקס, סבן אייט… ונייאל תניע את הכתפיים, וזיאן תעשה את הפירואט, לואיס תעשה שפגט, וליאם תישאר בדיוק איפה שאתה כי אתה פשוט מושלםםםםםם.״

״אנחנו אף פעם לא עושים דברים כאלה״ אומר לואיס.

הדבר הבא שצריך לעבור עליו הוא הסטיילינג לסרט.

״עכשיו באופן אישי אני חושב שזה האחד שלנו.״ (מדובר בצילום שבו הבנים נראים כמו הכלאה בין להקת הבנים 98 מעלות לבין הבקסטריט בויז, בגופיות לבנות ובמכנסי אימון תואמים).

״בשום פנים ואופן לא״ אומר הארי

״אנחנו בחיים לא נלבש את זה״ אומר לואיס.

להקת הבנים של הלוהטת של הרגע נראת כאילו היא בדרך למסיבה שמארגנת חברת בגדים כל־אמריקאית גנרית. הם לא רוקדים, אבל יש להם את העניין הזה עם תנועת האגן מטופשת שהם עושים ביחד, ואותה הם יעשו גם מתוך הג׳ינס הצמוד ביותר.

הרומנטיקה של להקות בנים מתקתקה כמו סוכריה – היא סנטימנטלית עד היסוד גם כאשר השירים עוסקים מפורשות במין. האהבה שלהם לעולם אינה חושנית, (למרות שרמיזות מיניות תמיד עוזרות למכור). ובכל זאת, החל מגיל מסויים, נניח חמש־עשרה, השירים האלה נשמעים יותר כמו בנים שממשיכים לצחקק מהמילה ״ציצי״. הם לא רציניים, בקושי מגרדים את קצה קרחון הרצינות. בעבור להקות בנים, אהבה היא התכרבלות או זקפה. הבתולים אינם חלק מתהליך אלא משהו שמאבדים באופן טכני – זה או כרבולים או מין, אף פעם לא שניהם. אבל מי רוצה אהבה לפי הספר?

את לא יכולה לראות שאני מנסה? / אני בכלל לא נהנה מזה, שיקרתי כדי / להכנס לתוך הדירה שלך, עכשיו אני נשאר פה / רק לקצת / אני לא יכול לחשוב כי אני עייף מדי. (הסטרוקס – האם זה זה?)

הסטרוקס הבינו אהבה שאיננה מתפקדת. המילים שכתב ג׳וליאן קזבלנקס יצרו תמונה אפלה ולעיתים מיוסרת של רומנטיקה. הדימוי של הסטרוקס הוא אנטי־דימוי: הם לא מתקלחים, הג׳ינסים שלהם גדולים עליהם, החולצות שלהם קרועות, הם שותים והם מעשנים. הרבה. השירים שלהם נשמעים כמו ארבע וחצי בבוקר אחרי מסיבה מופלאה, הם מדליקים סיגריות למעריצות ברחוב, ממש אפשר לשמוע את כל זה במוזיקה.

אבל הם גם הבינו איך מוזיקה מדברת עם הקהל: היה קל לדמיין את ג׳וליאן שעמד מאחורי כל שיר. ג׳וליאן ״ג׳ולס״ קזבלנקס היה המאסטר של הפגנת איכפתיות דרך חוסר איכפתיות, הוא העביר את התחושה שאם הוא אי־פעם יהיה מעוניין בך ויזמין אותך לצאת, הוא פשוט יקרא לזה ״להסתובב ביחד״. אולי תסעו יחד באוטו שלו והוא יהיה שקט בדקות הראשונות, ואז הוא יתחיל לדבר על דברים, וזה ירגיש כמו שהקליפ ל״קשה להסביר נראה״, כמו מונטאג׳ים של תמונות מעניינות. הוא אומר את הדברים הנכונים אבל עושה את הלא נכונים. הוא רוצה את זה כאן ועכשיו, אבל הוא לא יכול להשאר. קזבלנקס התמחה באומנות המאהב החמקמק, שנתן לדימיון הפראי שלך להשלים את החלקים החסרים. ב״שוטרי ניו-יורק״ הוא נותן לך פתח רק כדי ״לשבור את הלב הזה״. הסיפור עליו ועל אחרים תמיד יסתיים באותה דרך. אין הבטחות. אין ״לנצח״. המשפט הראשון שכתב ג׳ון לוי בביקורת על ״האם זה זה״ היה ״זה החומר ממנו עשויות מיתולוגיות״. הסטרוקס היו פאקינג מיתיים.

אחרי הסטרוקס התאהבתי בבחור. הוא היה מתוסבך כמו ג׳ולס, אבל נראה דווקא כמו פאב מוראטי, המתופף שלהם. הכל נראה נכון והרגיש נורמאלי, אבל הכל כאב. ניסיתי להשלים את הפערים, אבל ככל שלמדתי עליו, כך היה קשה יותר להשלים אותם. שבוע אחד הוא היה שולח לי שירים ומחזיק את היד שלי בהופעות, ושבוע אחר כך לא היה אפשר לתקשר איתו בכלל. אם ג׳וליאן קזבלנקס רוצה לעזוב את הסיפור שלו ולגמור עם זה, את יודעת לפחות שהוא יהיה שם בשיר הבא. הקול שלו היה אמין, החבר שלי לא.

״השיר הכי טוב אי פעם״ של וואן דיירקשן עוסק בבחור שרוקד כל הלילה עם בחורה. הוא רוצה לקחת אותה הביתה אבל היא אומרת ״אפילו לא בחלומות הכי פרועים שלך״. בשיר שלהם וואן-די חווים דחייה. הם אומרים לבחורה שהיא מהממת, הם שוכחים את השיר שלצליליו הם רקדו אבל הם לא ישכחו אותה. הקליפ עצמו הוא כולו דאחקה כביכול על הטבע התעשייתי של להקות בנים סטנדרטיות, אבל לוואן דירקשיין יש היסטוריה די סטנדרטית של להקות בנים (הם נקטפו מתוך אלמוניות גמורה בתחרות כישרונות, ואז חתמו על חוזה עם מונופול קפיטליסטי של איש אחד).

כבר עכשיו הארי סטיילס מסומן בתפקיד הראשי: הוא יצא עם טיילור סוויפט וזה נגמר רע. היא אולי כתבה עליו שיר. אנשים דיברו על הפרידה שלהם פרק זמן ארוך יותר מפרק הזמן שבו הם היו יחד. אתרי רכילות מנתחים ומפרשים כל צעד שלהם:

״הארי סטיילס הולך לחדר כושר כדי להתחזק ולהחזיר אליו את טיילור.״

״טיילור נאלצה לבצע את ׳ידעתי שאתה צרות׳ בטקס פרסים כאשר הארי סטיילס היה בקהל. היא בהתה בו לכל אורך השיר.״

"זו הסיבה שכל האנשים האלה ממציאים את כל השמועות האלה לגביך – בגלל שהם שהם לא מכירים אותך באמת. עכשיו תספר לי על האני האמיתי שלך! כעסת כשאנשים שאלו על האתה האמיתי! איפה אתה אוהב לאכול?!" (המראיין נארדוואר לג׳וליאן קאזאבלנקס, 2001)

הצורך להרגיש אהבה הוא עדיין הדחף הכי חזק, או אולי הצורך לגלם את הדחף הזה בשיר. ג׳וליאן קזבלנקס עם דאפט פאנק ב״אינסטנט קראש״, גם ללא שאר חברי הסטרוקס, עדיין נשמע כמו הסטרוקס. ג׳ולס שר על כך שהוא לא יהיה לבד, על לקשור את עצמו לחבר כי הוא יודע שזה פותח לו דלת.

יש שני צדדים לכל סיפור פרידה. ג׳סטין בכה בגלל בריטני ואז ליהק כפילה שלה בקליפ לתבכי לי נהר. למייקל הייתה בילי ג׳ין. הזוגיות של הארי וטיילור כשלה. הבחור שאהבתי הפסיק להתקשר ועזב את המדינה בקיץ. אין ברירה אלא לאהוב את כל הלהקה. לפעמים אני תוהה האם לאהוב כמה אנשים טובה יותר ממונוגמיה: האם להתמודד עם עצמך מול כמה היא הדרך הכי טובה להכיר את עצמך באמת, את התשוקות שלך. את אף פעם לא יכולה להכיר רק את הזמר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s