רקפת

*פוסט אורחת*

|מאת רוני|

מצאתי את הרקפת מתה. חזרתי מסוף שבוע של מדיטציות במצב רוח מעורער. הנחתי את התיק, מזרן היוגה והאוהל במסדרון, שספג לתוכו שקט של ערב חג, ומתתי מעייפות. אבל גם הייתי תזזיתית וידעתי שמשהו יצטרך להיעשות עם הערב הזה לפני שאלך לישון. הסתובבתי בדירה, מחפשת מוצא בחדריה, נכנסת למטבח להכין קפה. ואז ראיתי אותה על אדן החלון. העלים כולם צנחו על האדמה ומעבר לשפת העציץ, והזכירו לי זרועות פרושות של תמנון מת מיובש. הצבע החום השתלט גם על הפרחים.

הבטתי ברקפת ועשיתי הערכת מצב זריזה. התמלאתי רחמים עליי ועליה. זה הצמח היחיד שהשקעתי בו בהתמדה. השקיתי, סילקתי פרחים שמתו, גזמתי עלים. זה בערך כל מה שידעתי לעשות בכל מקרה. זה גם היה הצמח היחיד בבית שהרגשתי כלפיו משהו. יש לי כמה עציצים על המרפסת שאני מחזיקה כבר בערך שנה, אבל מעולם לא הצלחתי להיקשר אליהם. הסיבה היחידה שהם עדיין קיימים, היא כי אני לא מסוגלת לתת להם למות. זו האמת. אני שואלת את עצמי לפעמים אם אני אוהבת צמחים באמת כפי שלעתים קרובות נדמה לי, כי בפועל אני מפלה ביניהם. עובדה שחלקם כבר הגיעו לסף מוות, ורק כששמתי לב למצבם האנוש, חזרתי לטפל בהם. עכשיו הם חיים, צומחים לא משהו, לא נראים כל כך טוב גם כשאני משקה אותם. החובה שאני חשה כלפיהם מעולם לא הפריחה בי אהבה. רק הרקפת שבתה את לבי. אולי אני מוקסמת, כמו כל הלא-אוהבי-צמחי-באמת, מפרחים יפים. אולי כמו אנשים רבים מדי, אני נמשכת אחרי דברים קטנים ושבריריים. אני לא לגמרי יודעת.

התקשיתי שלא לעשות את הקישור המיידי למהלך העניינים בסוף השבוע שעבר עליי. במקום לנוח ולשהות במעמקים הרטובים והשקטים של התודעה, הסתבכתי בגדרות התיל סביב שדות קוצים של מחשבות אובססיביות, וככל שנאבקתי בהן יותר, כך מצאתי את עצמי מסוגלת לזוז פחות, נפצעת יותר מכל תזוזה לכאן או לשם. ישנתי מעט מאוד, מתהפכת במיטה הצרה, הבטתי קרועת-עיניים באמצע הלילה במדשאות המשמימות שמחוץ לחדר האוכל הקיבוצי, שיוועתי לסוף. מעט מאוד הצליח לחדור את המערבולות הקטנות שסובבתי בראשי, וכשנגמר סוף השבוע הייתי מותשת וצמאה לדבר מה לא ברור שרדפתי אחריו בלילות. החלומות הותירו מכתמי צבע עזים אבל לא מוחשיים, צורות אמורפיות שריחפו בשולי התודעה, וכשניסיתי להביט בהם ישירות, הם התפוגגו.

הצמא תקף את הרקפת בהיעדרי. בימי השרב הכבדים שקדמו לריטריט הגנתי עליה. הכנסתי אותה פנימה למטבח והחוצה לאדן החלון לפי תזוזת השמש בשמיים, הנחתי בשולי אדמתה קוביות קרח בלילות. ברגעים האלה הייתי איתה ועם העולם, דרכה. בלי לרצות משהו יותר, סובבתי אותה אל השמש. דקה, אולי פחות, של טיפול שאינו נמהל בדבר מלבד עצמו – רגע סמיך ובלתי מדולל הזורם אל מעבר. זה מתאפשר לי יותר בזמן האחרון כי כבר זמן רב אני לא צריכה לזוז לשום מקום, בהגדרה הרחבה של העניין. הימים עוברים ואני בעיקר מרגישה את מערכת היחסים ההולכת והמתהדקת ביני לבין המיטה שלי. זה מקל עליי לטפל ברקפת ולצעוד לקראתה צעד נוסף מלא בהשקעה, בלי לחשוב על זה פעמיים; זמן יש לי בשפע, והוא הוקדש לה בנדיבות.

עמדתי מובסת ושפופה. כל סוף השבוע חיכיתי לחזור הביתה, אבל לא הייתי תמימה עד כדי שדמיינתי שהחזרה לבית ריק בערב חג תלווה בתחושת הקלה. הרחובות השקטים והנטושים של דרום העיר תמיד טרדו אותי כשהחלטתי להישאר בעיר, לדבוק בַּלְבד. פרצי היצירתיות והמנוחה העמוקה שהייתי מתמסרת להם ברגע של שקט לא מתוכנן ביום חול, לא דבקו בחגים שהדממה בהם בישרה תמיד על זמן מחוץ לזמן, שלא ממשיך את היום לפני, ומתנכר לאפשרות היום שאחרי; בימים כאלה אני מאמינה שזה יימשך לנצח, אשכב על הספה בסלון החשוך, מביטה באורות המעטים של מכוניות חולפות המשתקפים בחלונות הבניינים ברחוב.

נשכבתי בסלון עם הקפה. אני מתקשה להתוות מפה ברורה של החיים שלי, שהובילו אותי להמון זמן ולא ללכת לשום מקום, במובן הרחב. כשאני חושבת על המפה הזו, אני מדמיינת צורה דמוית קורי עכביש, עם הגיון גאומטרי מובהק שקשה לי לרדת לסוף דעתו. הרמתי אצבע לאוויר, סימנתי מחומש. סימטריות חלקית. הנה, בוקר אחד קמתי, והייתי בת 30 ובלי עבודה ובלי מחויבויות נוספות. והכל היה בדיוק כשהיה, והכל היה אחרת, והכל היה חדש כמו שכל יום הוא חדש, אבל גם הייתי בת 30 בלי עבודה או מחויבויות נוספות, וידעתי שאני היא זו שצעדה כל צעד בדרך שהובילה אותי לפה. יום ההולדת הכריח אותי להעמיד לפניי מאזניים. התחלתי לשקול דרכים שהלכתי בהן, בחירות שעשיתי, דברים שהשגתי. וגם שקלתי דרכים שלא הלכתי בהן, בחירות שלא עשיתי, דברים שבהחלט לא השגתי. זה היה בלתי נמנע. רציתי להביט בזה. ונורא, נורא לא רציתי להביט בזה.

משהו נמשך. משהו נשבר. ניסיתי להתחיל למיין את מה שהיה ומה שאיננו ומה שעוד יהיה. השברים האלה פוצעים. להפתעתי, בין ההמשכים, בין השברים, בין השקיה של הרקפת ביום ראשון לבין ההשקיה שלה ביום חמישי, גיליתי ברכה. לא מהסוג המואר והקליל, לא מהסוג הדק שמרפרף על עינייך בבקרים כשאת מתעוררת לצד גב חם נושם מתחת לשמיכה. בהחלט לא הסוג הזה. לא, זה לא תמיד כל כך נוח ומובן מאליו. לגעת בפצעים שלוקחים אותי הלאה, עם הזדמנות משונה להחלים, ללמוד מחדש מה אני עושה. נפצעת עם הרקפת, נפצעת מהאהבה אליה והאהבה שלי לרגעים הסמיכים והלא מדוללים.

עם הרקפת הפורחת-נובלת והפציעות שהותיר סוף השבוע נרדמתי, וכל הלילה זזתי מתוך שינה, פעם כי הכל עומד לקרות, ופעם כי הכל מתפורר בכל רגע מחדש. בבוקר התיישבתי לכתוב, והבטן התהפכה בפעם הראשונה מזה זמן מה. משהו קליל ומואר נח על עיניי העצומות עדיין כששכבתי לבד על הספה הצרה עם אור הבוקר הנכנס מהרחוב, והשקט עדיין באוויר. כמה זמן צריך לישון כדי לא להיות עייפה? בהתחלה ניחשתי שבועיים. ישנתי המון, זה בא לי בקלות, ועברו שבועיים. בתום שבועיים הייתי עדיין עייפה, אז המשכתי לישון. אחרי חודשיים התחלתי לדאוג, כבר לא היה קל לנוח, עוד זמן מחוץ לזמן נגלה לי, והאמנתי שאם אמשיך ככה, ימצאו אותי יום אחד במיטה, מוקפת ספרים וצלחות, כריות ושמיכות, ישנה. ואז עבר עוד חודש וכבר לא הייתי עייפה.

פתחתי את המחשב והתרגשתי כמו לקראת פגישה ראשונה שנושאת הבטחה למשהו טוב. קוראת עוד משהו לפני, מחפשת את עצמי במילים של אחרות, מחפשת איפה הן לא שלי ואני יכולה להוסיף משהו. מזמן לא ניגשתי לכתוב ומזמן לא התמצקו החיים למילים. לפעמים אני חוששת שזה בלתי אפשרי, נסוגה לחודשים של עיסוקים אחרים, שמושכים את לבי אחריהם — גב חם נושם במיטה בבוקר — שבחלוף הזמן מתגלים כאגס עגלגל ובוגדני שלא באמת הבשיל, וכל היובש שנשאר בפה אחר כך. רגע לפני הכתיבה, על המרפסת עם ארוחת הבוקר ופעמוני הרוח שאוהבים את הרוח הקלה של אמצע יוני, משהו בי זז ודמעות הציפו אותי כשהבנתי שעוד מעט אעזוב את הדירה שלי, שהכילה אותי כל השנים. כל השנים הן שבע שנים, הכי הרבה שאני יכולה לדמיין וגם לא להבין את הזמן הזה. שבע שנים שבעות או רזות, שבעות-רזות-שבעות. איך הגעתי לפה בת 23 ואני יוצאת בת 30. המספר הראשוני והמעוקם התחלף במספר עגול שמתחלק, ומתחלק, ומתחלק.

אני שולפת מצלמה ושוב עוברת על הדברים החשובים: עציץ נענע שורד על המרפסת, השתקפות העציץ בחלון, כוס קפה ליד מאפרה. בקרוב לא אחוש את האינטימיות שיש לי עכשיו עם המרפסת, הבניין ממול. גם אם ארצה בהם בעצמה גדולה, הם יחיו בזיכרון. שם ילבשו צורה חדשה, זה בלתי נמנע, הזמן עושה בהם, הזיכרון החד יזלוג לנוסטלגיה, שבעתה גם תיטשטש ואולי תהפוך לשיר שינסה כמיטב יכולתו לנעוץ געגוע ורוח קלילה של תחילת הקיץ וכוס קפה לצד מאפרה במילים. עד אז יש כמה רגעים, כמה חודשים. החתולה מתהפכת לצד השני על כיסא הפלסטיק בשמש, אדישה לכל זה. והנה פתאום ברור לי כמה השינוי יחולל גם אצלה משהו, האם תתגעגע כשכבר לא תהיה לה מרפסת להעביר בה את הזמן? לא רק לעצמי אני יכולה לדאוג, אני שולחת יד ללטף אותה, גואה בי חמלה כלפי היצור החי הזה שתלוי כל כולו בי.

הצילום מחזיר אותי לעצמי. כמה זמן צריך לא לעבוד כדי לרצות לעבוד שוב? בהתחלה ניחשתי חודשיים. אחרי חודשיים חשבתי עוד חודש. בקרוב אפסיק לנחש ואחזור לעבוד. עכשיו, ההתמקדות בעצם המשתקף מחלון או מראה, מקפלת בתוכה שקט מהמם. אפשר שאתמקד זמן רב בציפורן שלי, הצבועה בלק טורקיז, משתקפת בחלון, אוחזת במצלמה. היא מוקד הצילום, והפוקוס יזוז לכאן ולכאן, עד שאדייק אותו בקו האופק המעוגל שמפריד בין ציפורן לבין עולם. אני וההשתקפות שלי יחד בדממה, והיכולת לשלוט – מה בפנים, מה בחוץ. וגם, היעדר השליטה המוחלט — לעולם לא אדע מראש מה התמונה תבקש ממני. היום זו ציפורן קטנטנה, לא ניחשתי לרגע שכך יהיה.

רגעים ארוכים על המרפסת, המצלמה משחררת אותי מתשובות ברורות וזמן קצוב; אשהה כאן כל זמן שיבואו אליי תמונות. אנשים עוברים ברחוב ומביעים עניין מועט בי המצלמת חי צומח דומם. אני מחכה שמישהו יקלוט כמה מעניין הרגע, אבל מודעת כמעט מיד לרצון המוזר הזה בהכרה. אני וההשתקפות שלי יחד בדממה, ברגעים רוויים וסמיכים, לא מעניינות את החוץ. מבט שנישא מהרחוב מעלה אליי למרפסת, משקף לי את הגבול הצורב בין פנים לחוץ כשהוא נותר חתום. אבל גם בזה יש ברכה. היעדר הגישה שלהם ושני פרצופים חתומים שאי אפשר לקפל החוצה כדי לראות מה יש בפנים.

ועוד משהו שמטריד אותי לפני שאני יושבת לנסות מילים. הרקפת עדיין על אדן חלון המטבח, לא הוגן להשאיר אותה באותו מקום בו קיבלה ממני הכל. אותו זעם מאתמול עולה בי כלפי עצמי, על ההזנחה המתמשכת. הרקפת רק ענתה בגופה לקול הפנימי שלי שנחלש, השתקפות של נפש בנפש, הגוף הוא רק הסימפטום, כזה שיכול למות, לקטוע את הנפש, ועדיין, רק סימפטום. אני מצמצמת מרחק ביני לבינה, קרוב קרוב שאתמול לא יכולתי. בוחנת את העלים, הפרחים שנפרדו מהאדמה וצנחו סביב העציץ. שולחת יד להוריד לרחוב, להשאיר ליד פח הזבל.


מרימה את העציץ שאדמתו כבר קלה בלי המינרלים, ובמבט אחרון עליו רואה נקודה ירקרקה בגודל חצי ציפורן של זרת קטנה. ירוק כהה כל כך, שכמעט נבלע באדמה החומה-שחורה. עכשיו המרחק בינינו כל כך קטן, שהירוק כמעט נוגע באף. כמעט נוגע, כלומר הוא שם. מגע משחרר מספקות, לשלוח יד ולהדק את פרקי האצבעות עד שהן מלבינות, להעביר שתי אצבעות עדינות לאורך עמוד שדרה, לתת לקצה האף להכיר את הירוק הקטן ששרד. אני תולשת עלים יבשים, אחד אחד, לאט, זורקת אותם לרוח. מביאה מים. מוזגת. שומעת אותם מחלחלים למחילות קטנות עד לפקעת. מוציאה את הרקפת, שמשהו בה נשבר ועכשיו היא לא יותר מעלה בגודל חצי ציפורן של זרת, לשמש. צעד אחורה. נשימה. משהו נמשך.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “רקפת”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s