שתיים

אני מסמסת לו שהרי הוא כבר פגש אותי, הוא יודע איך אני במציאות.

הוא אומר שאני מישהי להתגאות בה, שרצה מקדימה ומסתכלים עליה מאחורה בחיוך.

וזה מרגיש כאילו שהוא מתאר אותי כמו את הכלב שלו. וכל כך שונה מאיך שאני מרגישה את עצמי רוב הזמן – כבדה, שלא רצה אף פעם לאף כיוון. שנמסה ברקע. בקרקע, במיטה. דמות די שולית ודי זניחה בקומדיה הרומנטית הזו. אבל המחשבות שלי כל הזמן רצות. אני חסרת מנוחה, והתחושות הללו מכלות דווקא משום שהגוף כבד ולא נענה, וכבר עייף. תמיד עייף.

לפעמים אני לא עומדת בזה, והמוח רץ לי מהר מדי עד שאני שוכחת שיש גוף כבד, שמחזיק אותי חזק כמו עוגן ואני מרגישה שאני רק מחשבות מתרוצצות ותחושת הקיימות שלי שוב מתרופפת ואני דווקא צריכה משהו כבד כמו עוגן, כבד כמו האינסוף שימשוך אותי חזרה לקרקע.

בזמן האחרון התחלתי למחוא כף. זה הרגל די משונה בסך הכל, אבל מדי פעם, כשאני מנסה להניע את עצמי או אחרים לפעולה, אני מוחאת כף, והסנסציה הגופנית הדי מינורית הזו מספקת אותי מאוד. אני מתאווה לה, חיבור כפול של סאונד ומגע עם העולם. כמו פעמון בסוף שיעור יוגה, באמצע השווא-אסאנה שמושך אותי בוואקום מענג מקצות האצבעות ועד לבטן וחזרה למציאות, כך גם מחיאת הכף הזו, טאח.

וגם זה מתנגש עם החיים הקונספטואלים שלי, אני כותבת, אני מעצבת, אני מצלמת, דברים כל כך מופשטים. הלקוח יאמר – צריך להגדיל את ההנעה לפעולה ואני ממצמצת מול המייל מנסה לפענח. מה היא ה״הנעה לפעולה״ הזו? איזו מן מימרה משונה, ״הנעה לפעולה״. הכפתור הזה צריך להניע לפעולה, צריך להגדיל את הטקסט שמנוסח בלשון ציווי. מוזר שחוש הראיה הוא חוש כל-כך משמעותי בחיים שלי, ושאני מנסה להשפיע על פעולות ממשיות של אנשים במציאות על ידי הכפלה של פיקסלים על מסך.

האם עיצוב גרפי יכול באמת להניע לפעולה? ואיזו מן פעולה זו שכולם רוצים להניע אליה – ללחוץ על כפתור באתר, להכנס לתוך אתר. קליקים. לקליקים יש גם סאונד אבל גם את זה נצליח לעמעם.

העולם, כפי שאנחנו רואים אותו, מורכב מגלי אור שחוזרים לעיניים שלנו ומפורקים לזרמים חשמליים בתוך המוח שלנו. המוח שלנו בסופו של דבר הוא דבר ממשי ומוחשי עם משקל. גם העולם כפי שאנחנו חשים אותו הופך בסופו של דבר לאותם זרמים חשמליים במוח שלנו. מה מניע יותר לפעולה – מחיאת כף או טקסט גדול על פוסטר?

המחשבות שלי כל הזמן חוזרות לאחריות האינדיבידואלית. אנחנו עם התודעה המערבית שלנו, חיים בעולם שמקדש את האינדיבידואל. הכנו לך פה במה קטנה לצעוק את כל הדיעות שלך ואם תהיי טובה אולי עוד אנשים יקראו את הדיעות שלך. הנה, הכנסנו פונקציה לטוויטר שמראה לך בדיוק כמה אנשים נחשפו למאה וארבעים התווים שערכת באורח מדוקדק. את אינדיבידואל. את אינדיבידואל מיוחד.

וכל הקריסה של התרבות המערבית היא באשמתך, דווקא בגלל כל הכוח הזה ששמנו לך בידיים. אין הנהגה ראויה? לא הלכת למספיק הפגנות, לא הצבעת נכון, לא רצת בעצמך למועצה המקומית, אין לך אף חבר ערבי, לא כתבת סטטוסים מספיק כועסים בפייסבוק, לא ניצלת את הבמה היפה שעשינו לך בטוויטר, רק ארבע אנשים נחשפו לציוץ שלך ואפילו פחות נכנסו ללינק. יש מלחמה ויש כיבוש וגוזלים לנו את הגז והכל באשמתי. כי לא הפגנתי בבילעין, כי לא שיתפתי מספיק את הסטטוס, כי לא כתבתי את הדיעה שלי בבמה גדולה מספיק, וגם אם עשיתי את כל אלה (ועשיתי) – הכל עדיין נורא ואיום, אז בבירור לא התאמצתי מספיק.

אני מקבלת מיילים מחברים גרמנים מסויימים דווקא בעיתות מלחמה ״הכל בסדר שם? את בסדר?! הכל נשמע ממש נורא מכאן אבל כשהייתי שם בפעם האחרונה הכל היה נראה כל-כך נעים״. ומיד אני נכנסת למגננה – לא לא, זו לא אני, אני הלכתי להפגנה, אני הצבעתי חד״ש זה לא בשמי ולא באשמתי ותודה שאתם בכל זאת חברים שלי, אבל רגע, מה אתם חושבים על זה? ורגע, איך בגרמניה באמת? זוכרים שהייתם נאצים פעם, נכון?

ואני שוב מתפתלת סביב עצמי והאחריות האינדיבידואלית שלי וכל ההנעות לפעולה המטופשות הללו, למי איכפת. הוא כתב ספר ואני עיצבתי ספר ושתינו ליטפנו את העולם באותו אופן אגבי וחסר משמעות. אבל לא האחד את השניה.

אחרי שכבר סיימתי לטבוע ברגשות האשם השמאל-אשכנזיים שלי אני חושבת על קהילה. מנסה לדלל את האחריות האינדיבידואלית, אני קולקטיב, אני חלק מקולקטיב אנושי, רב ידיים ודיעות אני חלק ממחול, חלק מחול רב רב על שפת הים. ויש בזה משהו כל כך מנחם ומרגיע. תזדיינו כולכם, אין לי אחריות קולקטיבית-עולמית, מה אני, אמריקה? לא, אני טל, אני כותבת, אני מרחיבה את את המוח שלי בכתיבה ובעיצוב ובמחיאות כף. אני לא פה כדי להשפיע עליכם או לשנות את הדיעה שלכם או להניע אתכם לפעול, אני בכלל לא פה.

רגע, תמחאו רגע כף בשבילי אני צריכה לחזור לקרקע.

אני צריכה לחבק חברה עצובה, אני צריכה לתת טיפ שמן לברמן, אני צריכה לנהל שיחה ארוכה מאוד מאוד מאוד עם שותפה שלי על דטרמיניזם, רק כדי ששתינו נהיה יותר מבולבלות. אני צריכה לקנות את הדיסק הזה כי אני אוהבת את הלהקה הזו ושמחה שהם קיימים, ושמחה על הויברציות שהם מייצרים כי זה מרטיט לי את הצלעות ומזכיר לי שאני קיימת אז תודה. אני צריכה לדבר על השיעור יוגה שלי. אני צריכה לשמוע את הקול שלי בהמהום. את המקלדת של המחשב בכתיבה. אני צריכה לאכול דימויים גרפיים בטמבלר. אני צריכה לראות את ״תני סימן חיים״ או את ״ז׳יל וז׳ים״ ביוטיוב כשבטאב הנגדי מתנגן אלבום של אכזבות׳ מאלפיים ופאקינג שבע או משהו, אני צריכה לעצב ולהזיז פיקסלים אינסוף פעמים כי זה עושה אותי מאושרת בלי סיבה.

ואני צריכה לכתוב על זה ולהקריא את זה לרוני, ולשמוע את הטקסט שהיא כתבה במקרה באותו נושא, ואז גם לבקש ממנה רשות לפרסם את הפוסט שלה בבלוג שלי. ולקנא כי היא כתבה יותר טוב אבל אז לשמוח ששתינו מכירות האחת את השניה, ולשמוח כי אנחנו לא אינדיבידואל אבוד במערכת כי שתינו חשבנו על אותם דברים ורצינו לכתוב אותם. ובטח עוד אנשים גם.

ולשמוח, כי אני לא יודעת איך לסיים את הטקסט הזה או האם הייתה לי נקודה להוכיח, ולשמוח שאין לי אף נקודות להוכיח אף פעם. שמישהו ימחא לי כף בבקשה כי סיימתי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s