על הממברנה – לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי באחר (מאמר בזכות הפרינט)

ג'יי: יש לי מילה אחת בשבילך.

לנור: להתראות?

ג'יי: ממברנה. אני אומר לך "ממברנה" לנור.

לנור: אני חושבת שהייתי מעדיפה להתראות.

[…]

לנור: ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר דמייני שאני הוא את? חשבתי שהבעיה היא שהממברנה ההרוסה והישנה הזו לא עשתה את מה שהיא אמורה לעשות, לשמור עליך בצד שלך ועלי בצד שלי. אם אני אדמיין שאתה הוא אני, איך זה ישפיע על הממברנה?

ג'יי: את לא מבינה? ההדמיה תגיע מתוכך. הדמייה אמיתית יכולה להצליח רק מתוך הקשר של מודעות אינטימית לאמיתי. כדי שאת תוכלי לדמיין שאני הוא את, עליך לדעת שאני אינני; על הממברנה להיות ממברנה עמידה, נקיה. הממברנה העמידה והנקיה בוחרת את מה לשאוב לתוכה ומקפיצה החוצה את זוהמת השאר. רק הבטוחים יכולים לדמיין באמת, לנור. לבטוחים יש ממברנות כמו ביצה נקיה וחזקה. כמו ביצית. הממברנות הללו עמידות לאינספור מתקפות מצד מערכות חוץ עצמי, הן חובטות ללא הרף את הזרים, את הראשים עטויי הזוהמה שלהם, את בתי השחי נגועי הפטרת שלהם, הם חובטים. הממברנה/ביצית העמידה הזו מחכה בסבלנות, חזקה, מרוחקת, בטוחה, וכן, היא מדי פעם תאפשר לאחר לחדור פנימה, תמצוץ אותו פנימה, בתנאים של הממברנה, תמצוץ אותו פנימה כמו זרעון, תכיל אותו בתוך עצמה כדי להתחדש, כדי ליצור עצמה מחדש. רק ממברנה חזקה יכולה למצוץ פנימה זרעון, לנור.

 (מתוך: "מטאטא המערכת" של דיוויד פוסטר וואלס. התרגום שלי, ואני אשמח לחלוק עוד חלקים מהתרגום ויה מייל, אם תבקשו יפה)

אאא – מיני עדכון טיפוגרפי

האמת שחשבתי אולי לשנות את הטגליין של הבלוג, למשהו ברוח "בלוג המתעדכן אחת לחופשת סמסטר". כי למרות שאני מאוד רוצה לכתוב פוסט חדש, ואפילו התחלתי להתנסח ולשאול שאלות קשות, בתוך ים הפעילויות שלי אני לא מצליחה לשבת ולכתוב משהו ראוי. אבל, כשקראתי בסמליל על קולקטיב טיפוגרפי חדש, וכששטפתי עיני בפלא המתקרא "אאא", לא יכולתי להתאפק.

מתוך הבלוג של אאא

בשנה-שנתיים האחרונות הפך "אנטייטלד" בית למעצבים המחפשים במה להתבטאות תיאורטית שאיננה בהכרח חזותית גרידא; אאא הוא המשך ישיר של אותה תנועה (ולא בכדי מעורבים בו אותם האנשים), במובן זה שהוא מספק חוויה שהיא לא רק אסטטית אלא גם אינטלקטואלית, עם הסברים מעמיקים על תהליכי עבודה ועל מאפייני אות. בתור מי שהתלוננה בעבר על המחסור במידע אינטרנטי מזן זה, אני נרגשת במיוחד, שלא נאמר יושבת על קצה הכיסא ומחכה דרוכה לבאות.

חג שמח!

על הכתם – בין רוברט מייפלת'ורפ לצבי נרקיס (טיוטא שהיא גם הודאה בכישלון וגם הבטחה לשנה החדשה)

בפברואר השנה טסנו אני ורוני לברלין לסוף שבוע קצרצר וקר במיוחד. ביום האחרון של אותו הסופ"ש, שוטתנו קפואות ברחבי העיר והתלבטנו מה יהיה ניצול הזמן היעיל והחמים ביותר. בעוד אנו עושות דרכינו אל עבר בית קפה קטנטן נתקלתי בעיניים אפורות שננעצו לעברי מתוך קיר לבנים אירופאי – ראש מקורנן, שפתיים חשוקות, ומבט שכולו אומר פיתוי. נעצרתי, הבטתי בכרזה ועיכלתי את המידע שהתלווה לאותן עיניים – רוברט מייפלת'ורפ, רטרוספקטיבה – 22.01-27.03.11 גלריית סי.או ברלין. הגוף שלי נדרך כולו.

Self Portrait, 1985

הטמבלר שינה את יעודו

מאז שעברתי לוורדפרס הזנחתי את הטמבלר שלי (ומאז שהתחלתי ללמוד, הזנחתי את הבלוג פה, אבל זה מסיפור אחר). החלטתי להחיות אותו בעקבות פרוייקט צילום חדש בו אני מצלמת חברים ומקורבים בחדרם. היי, מישהו רוצה להצטלם?

קליק פה

קפיצת ראש מפוארת אל תוך שלולית בוץ: מסע בעקבות טיפוגרפיה עברית ברשת

לטל ניב יש מדור נפלא במוסף השבועי של הארץ ("ראיה חותכת"): במסגרת מדור זה מנתחת ניב בכל שבוע צילום אחד ויויסקציה אכזרית ומפורטת: קומפוזיציה, חלוקת צבע, דמויות, מעמד, היסטוריה… ויויסקציה שיכלה בקלות להיות מעיקה אילמלא יכולת הכתיבה של ניב, כתיבה שהיא גם נוקדנית אך גם מלאת תשוקה מדבקת: כשהיא מתרגשת גם אני מתרגשת, וזה לא עניין כל כך מובן מאליו.

אני סטודנטית בשנה א' במחלקה לתקשורת חזותית, וככזו, אני מלאת הלתהבות וחדווה ראשונית, ובאותה החדווה אני צוללת אל המרחבים האינטרנטיים בחיפוש אחר מידע, במיוחד על טיפוגרפיה, במיוחד בעברית. אני גם אדם ביקורתי, מאוד, וככזו, אני חיה ונושמת ביקורת, ובמובנים רבים זו השפה היחידה שאני מכירה. לכן כשאני מחפשת מידע על טיפוגרפיה עברית באינטרנט אני לא רק תרה אחר עובדות אלא גם אחר דיעות, רגש, התלהבות וכנות נוסח טל ניב ו"ראיה חותכת"

סטריט. פרינט.

בכל תולדות הבלוג לא אירע מאורע שכזה, עדכון שני תוך יומיים, המילים נעתקות מפי # לאבאמת.
"לא באמת" כי אחרי הביקור בתערוכה שהמלצתי עליה, דווקא מפעפעות בי מילים המשוועות להיכתב.

רשימות ממוספרות עושות לי שמח

אני לא מצליחה לכתוב פוסט אחד תקין, אבל המוח שלי מוצף. אני לא מצליחה לישון, אז הנה כמה מהרעיונות המפנגפנגים בראשי (/בקורא הרסס שלי) לאחרונה:

1. לפני כחודש טיילנו אני ועלמה ברחבי העיר כשלפתע נח מבטינו על פוסטר בולט ויפהפה בכיכר מגן -דוד. מדובר היה בפוסטר משונה למדי: על אף העובדה שהיו בו את כל האלמנטים הלוהטים מעולם פרסום המסיבות (אימג' חזק, פנטונים כסופים, ורוד בוהק), הוא היה חסר פרטים אינפורמטיביים באופן מתריס, רק כיתוב אניגמטי בערבית ותו לא. מהיכרותי רבת הקנאה עם עולם המסיבות (אצלנו ברוקנרול עדיין תקועים בשלב העיצוב הבנאלי, שלא לומר דבילי, שלא לומר צהובמרקר-טיפוגרפיהסתמית-איורמטופש-מכוערתחת), הנחתי שמדובר בעוד ליין מסיבות בניחוח אוריינטלי הפושה במחוזותינו לאחרונה, ובזאת פתרתי את המסתורין (לא לפני שתלשתי את הפוסטר ונשאתי אותו אחר כבוד לביתי הצנוע)… מה רבה הייתה הפתעתי לגלות לפני כמה ימים את הפוסט הזה בבלוג של חסר תרבות: פאקינג דודו טסה! עיצוב הדיסק הוא ברוח הפוסטר, ונאמן לרעיון הכללי של הדיסק (עיצוב: נטע שושני,פונט: סוסיתא של עודד עזר) הידד לעיצובים מוזיקלים שובי לב! (עדכון: אפשר לקרוא עוד על הדיסק כאן)

מועדון קרב

הקישור של גיאחה לתרגום של הפרק הראשון מהספר "מועדון קרב" של צ'אק פלאניוק הזכיר לי את נסיוני הכושל לתרגם את הספר לפני שנים מספר. כושל, כי וויתרתי אחרי עמוד-שתיים.

פוסט מילולי מדי. יש צורך באובייקט חזותי אסטטי.

את הפרק שפורסם באתר (באופן משונה למדי, לא מצויין שם המתרגם) לא טרחתי לקרוא עד הסוף, התרגום מתיש (קצת) בעיניי, ובכל מקרה קראתי את הספר באנגלית… לשיפוטכם. (קיפ אין מיינד: מדובר בתרגום מאוד גולמי וראשוני. כן. ובכ"ז, הוא די מוצלח בעיניי…) (רגעים של סלף אינדלג'נס) (רגעים של עברית יפה).

[לפני כמה חודשים התחלתי לתרגם את ספר הביכורים של דיוויד פוסטר וואלאס ("מטאטאט המערכת") ובו התקדמתי מעט יותר (כמעט שני פרקים) אבל זה, זה מסיפור אחר... (עמית ל. מהבלוג "פריק" מאוד אוהב את מיסטר וואלאס, ואפילו פרסם מורה נבוכים נחמד לכתביו).] (סגור סוגריים)

פוסתיו

(כותרת שהיא משחק מילים לא מוצלח)

החיים מתנהלים בקצב שונה מהרגיל, כמו בהתאהבות, במשך שבועיים לא אכלתי ולא ישנתי ורק ציירתי עצמי לדעת. אחר כך הייתה הנפילה (פסיכולוגים אולי יגדילו ויאמרו, ציקלוטמיה קלה), כולל בכי תמרורים אחד (אני אף פעם לא בוכה) ואפילו פחות אוכל ושינה. ועכשיו אנחנו, אני ושנקר, אני והמחלקה לתקשורת חזותית, עכשיו אנחנו מתקדמים בדרך של יחסים, יציבים… פפפ, אני אף פעם לא יציבה… טוב, לפחות חזרתי לאכול ולישון. כלומר, הנה, בוקרו של יום שלישי, ואני יכולה לכתוב ללא רגשות אשם, כלומר, גם זה שקר.

ובין לבין, נסיעות אוטובוס ארוכות, מחובקת עם תרמוס קפה, ובלישות טוויטר, ותגליות חדשות והסתו-חורף המתמשמש, וקצת קר לי, כן קר לי, באצבעות של הרגליים. והאייטונס כבר יודע, במחלקה של "ריסנטלי אדד" ניתן למצוא את הסתו.

(כלומר, מיקסטייפ-וידיאוטייפ. הידד!)

מרגרינה ודבש [פרגמנט]

"את יודעת," הוא מלחש לי בקול יודע כל, מרגרינה ודבש "מה שחשוב בדברים האלה, זה השותפים." עם שיער שיבה קצוץ, חיוך גמלשלמה. הוא מטעים: "הדירה יכולה להיות ממש מדהימה, אבל מה שחשוב זה השותפים." אני מהנהנת. וכי איזו ברירה עוד נותרה לי. הוא וויתר עלי עוד כשעליתי במדרגות. אפרוחית מושיטה יד ללחיצה. רופסת, אופסת, היא נמעכת בין אצבעותיי. מצייצת: "אני עברתי לפה שבוע שעבר, הנה," מחווה "זה החדר שלי." אני מסתכלת. בנות הגילמור מכלות זמן אוויר בדיבורים על מסך, לרגע אינני שומעת דבר מלבדן.

"אני עובד כרגע בשתי עבודות," אומר הבחור שהיה פה לפני "אני בשנה שלישית בתואר בלוחמה פסיכולוגית, זה קשה אבל…" והם שניהם מהנהנים הנהון גברי "אני עובד במוסד לחולי נפש וגם ממלצר פה ליד, בקרליבך…" הבחור-שהיה-פה-לפני יושב על הכורסא בבלבתיות, הבלבית, מר שלמה, תולה בו עיני תכלת מסוקרנות, האפרוחית בולעת מילותיו כתולעים. אני עסוקה בפשפוש קדחני בחור שנפער ונפער בכיס מקטורן. "הדירה היתה שייכת לאבי, עליו השלום, הוא היה גר כאן עם שתי שותפות, בגילכם. בחיי שבגילכם."

החדר שאני מביטה בו כעת מכיל מיטת יחיד עטויית ניילון, מתקפלת, שני ארונות ענק מצמידים אותה לפינה משני צדדיה, אין חלונות, ארון נוסף מביט על הנעשה מימני, שותק. 2100 לחודש.

"אני? אני הייטקיסט" הוא עונה לשאלה עלומה "אני לא עוסק בנדל"ן אבל חשוב לי שהכל יעשה כמו שצריך." הלאה, למטבח. ידי פלסטיק סגולות מונחות כמו חיבוק סביב לכיור, בקבוק פלסטיק עקום וצהוב ניצב בגאון בינהן. החדר אפוף ניחוח כבד. אקונומיקה.

אקוניקיוניקה,

אקוקיקיוניקה.

אקוניקיוניקה

חוזרת שוב לסלון המשפחתי, שיעול-אני-פה. "את רוצה אולי," אני מהנהנת והגולגולת מאיימת להתגלגל על אריחי אלף תשע מאות שמונים, "רוצה לחשוב על זה קצת?" אני כבר לא שומעת, אני כבר ברחוב.

מאוחר יותר מר שלמה יכנס לחדרה של האפרוחית ויחדיר אליה שתי אצבעות מרגרינה ודבש. היא תגנח ציוץ.